זה נראה חסר אחריות,
נראה שאני נשברת מהר מידי.
אני יודעת שכולם מסביב בטוחים שאני לא יודעת מה אני רוצה ובגלל זה הכל מסתבך.
אז הנה אני.
המטומטמת שלא סגורה על עצמה,
ההיא שלא מאמינה בעצמה,
אותה אחת שעושה שטויות ובלגן, לא, לא במובן הזה, הזאת שפשוט לא מעניין אותה כלום אז הכל מאחוריה מתהפך.
כולם רואים את ההיא הלא אחראית.
ו"נקודונת, את לא אמיתית. את באמת שוב פעם עוזבת?"
"איפה למען ה היית בשלושה שבועות האחרונים?"
וכל האלה שדואגים להסביר לי את כל הטעויות שאני עושה ולמה.

אז לא.
אם יום אחד מישהו היה מנסה באמת, אולי היו רואים את ההיא שמנסה עד מוות למרות שהיא יודעת שזה כמעט בלתי אפשרי בשבילה.
ההיא שמנסה לברר פרטים על הכל כדי לא לעשות שטויות.
הזאת שחושבת עשרות פעמים לפני כל דבר.
אותה אחת שבדיוק יודעת מה היא רוצה אבל כל כך צריכה שמי שסביבה יבין שהיא לא יכולה לעשות את זה בדרך הרגילה והנורמטיבית.
הזאת שכל כך יודעת מה היא צריכה אם רק יזרמו איתה עד הסוף בדרך שלה, בלי תנאים.
ההיא שעוצמת עיניים כדי להמשיך להתקדם למרות הכל.
ההיא שמשקיעה את כל כולה.


לא, אני לא עושה שטויות, אני לא עושה כל מה שבא לי.
אני מנסה.
והדבר היחיד שאני זקוקה לו זה חיבוק קטן ושמישהו יגיד לי שהוא מאמין בי.
הלוואי, הלוואי שאנשים היו מבינים שאני לא צריכה עצות, אני לא צריכה רעיונות, אני צריכה שיאמינו בי.
אני צריכה חיבוק.
אני צריכה של מישהו יהיה אכפת באמת. בלי מסכות.