יש הבדלים משמעותיים בין גברים לנשים.
גם בעולם הרגש, גברים ונשים שונים, והצורך והדרך שלהם להתחבר היא שונה.

הדבר הראשון והמשמעותי ביותר לעשות- זה לשחרר.
אל תילחצי ואל תלחצי עליו. אני מבין מאיפה זה מגיע, וזה מגיע ממקום טוב, אבל זה יזיק.

אתם לא "לא מתקשרים" - צריך ללמוד לתקשר וזה תהליך.
ככל שתלחצי יותר הוא יתחפר יותר, לכן ההיפך- אל תעשי שיחות כאלו אם זה לא מתאים לו.
תלמדי את הדרך שלו לתקשר ולהתחבר רגשית. 
 

העניין השני הוא איך לעזור לו לפתוח עולם רגשי- 
תתענייני בו, ברגשות שלו, תשאלי אותו איך אתה מרגיש בלי לחפור ברגשות, מה שענה ענה.
שזה בכלל יהיה צד בחיים שלו שיש שאלה כזו.

לאט לאט.

כן, כשמדברים על קבוצה, עושים מה שנקרא הכללה. היא אמנם לא צודקת לכל פרט, אבל צודקת 
לרוב הפרטים. ובמקרה הזה זה נשמע ממש כך.

שאת אשה והוא איש - מזל טוב! בשביל זה התחתנתם.... ב"ה.

לא שאין דקויות בכיוונים אחרים, אבל בכללי, זה הבדל מצוי. ויותר מזה - גם איש שבעצם נחמד מבחינתו לדבר על רגשות, במינון הנכון, כשאשתו מגזימה - זה עושה לו ההיפך. יכול להרגיש שזו "הצגה", להרגיש שמנסים להוציא אותו מהאיזון. באופן טבעי, חוזר אל עצמו. וכמובן, האשה המתוסכלת, שזו את במקרה זה, לוחצת כי היא ממש רוצה לדבר - והוא כמובן, שבצדק רוצה את עצמאותו, עוד יותר לא עונה - לא רוצה לפגוע בך..

אז דבר ראשון שבראשונים, אל תנסי להכריח אותו איך להיות, בוודאי שלא "להיות את". קבלי באהבה את זה שהוא גבר, ואותו כמו שהוא אישית. תשמחי שהוא זה הוא, שהוא אדם רגיש. מן הסתם כשאת משתפת אותו בדברים שעברו עלייך, הוא מקשיב ברגישות ואיכפתיות.

אלא מה? את רוצה "שגם הוא יהיה יותר מודע לעולם הרגשי שלו וידע לנהל איתי תקשורת פתוחה. ככה אני למדתי שמנהלים דברים". כלומר, את רוצה שיהיה כמוך. מאיפה הלגיטימיות של דרישה כזו?..

את חושבת שתקשורת פתוחה, זה לדבר על רגשות. אבל את בעצם לא מוכנה כלל להיות מודעת לעולם הרגשי שלו - בלי כוונה כמובן. הרי את רואה שמבחינת העולם הרגשי שלו, לא טוב לדבר על הדברים הללו. אם את לא מתחשבת בכך - איך את רוצה שיתחשב בשלך?..  ומי אמר לך שאינו מודע לעולמו הרגשי? מודע היטב, ויודע שלא זו הדרך שמתאימה לו. אבל בגלל שהוא איש טוב, אינו עוצר אותך...

אז יש לך טעות. להתאחד כחברי נפש אמיתיים, זה חשוב מאד. אבל זה לא בא ע"י שצד אחד רוצה שהשני יהיה כמותו, ובכלל - שאיש יהיה כמו אשה.

כבדי את השונות. את יכולה להתענין מה עבר עליו, לשאול אותו, להקשיב למה שהוא אומר. פחות לנסות "להכריח" אותו להתפעל ממה שאת, להתלהב ממה שאת.

כמה שפחות "תציפי" אותו - יש יותר סיכוי שעם הזמן, יווצר שיח טבעי, שכל אחד מכניס בו את ענייניו - וכל אחד יודע את גבולות הגיזרה שבהם אי אפשר להכניס את השני בכח למה שלא ממש מענין אותו, חוץ מזה שהוא שמח שהשני שמח... (יש להניח, למשל, שאם היה לומד גמרא בעיון כל היום, וזה היה הדבר שהכי מלהיב אותו - היה מספיק פיקח בשביל להבין שהוא לא אמור לצפות ממך להתלהבות מעומק של איזה סוגיא, והיה מוצא משהו משותף שהחיבור הרגשי והשכלי של שניכם יכול להתבטא בו).

זו דעתי.

זה נכון שחיבור נבנה בחלק חשוב ממנו, מתוך שיחה משותפת, התקרבות שכלית ורגשית.

מה שלא נכון, לדעתי, שזה דווקא תוך "דיבור על רגשות", במובן שאת הצגת אותו - שהוא כנראה קצת "קיצוני" ומציף.

למשל, את מתלהבת משירים מרגשים. יתכן שגם הוא מתפעם משירים או כתבות שיש בהם משהו אמיתי שמעורר את ליבו. אבל אולי השירים שלך נראים מרגשים, בעיניו זה "קיטשי" מידי; או שעצם הדיבור ה"מופרז" על ההתרגשות שבכך, זה לא מספיק ממשי אצלו; מבחינתו - אם יתייחס כך, זה לא יהיה אמיתי. הוא איש.

הנה, תראי לדוגמה: "אז אם לא נשוחח על מה שאנו מרגישים על מה נדבר?
על מה שהוא למד היום? זה מנותק מהחיים זה בסך הכל לימוד. זה לא קשור לחיים המשותפים שלנו".

את מבינה? דבר שאצלו זה ממש "החיים", אצלך זה "בסה"כ לימוד".. בחור ישיבה רציני, שומע משפט כזה - כמעט מתעלף.... "סה"כ לימוד"?.. על לימוד תורה?...  ומבחינת בחור ישיבה (לא יודע מה עושה בעלך - מביא כדוגמה), יתכן שדווקא לדבר על "נושאים" - נושאים באמונה, נושאים בחינוך ילדים, במידות - הנה, זה דווקא נושא לשיחה. זה יוצר את "החיים המשותפים". אולי בעיניו זה דווקא "שיחת נפש עמוקה"?.. מדברים בכנות וערכיות על דברים ממש חשובים...

מבחינתך, לדבר על רגשות והרגשות..

לכן, הצעתי לענ"ד שני דברים - על בסיס הבנה שדברים נבנים בהדרגה: האחד - לנסות יותר להקשיב אליו. להתענין איך היה היום? מה הכי תפס אותו, שימח אותו? לנסות להקשיב גם את עולמו.

הדבר השני, לנסות טיפה "למתֵן" את הדיבור הרגשי. אולי כך יהי לו יותר קל להאזין.

וכעת - אני חושב אולי משהו נוסף:

קחי איתו שיחה. לא שיחה שאת באה "ללמד" אותו מה צריך לעשות, אלא להתייעץ איתו. מתוך כבוד לכך שבוודאי יבין את הנקודה, ואולי גם יהיה לו מה להציע:

תתחילי ממה שהתחלת כאן, שאת מאד אוהבת אותו וכו'. באמיתיות. ואז תגידי לו שרצית להתייעץ איתו, לשאול אותו מה הוא חושב שכדאי לעשות.

תגידי לו: תראה, אני נהנית לדבר על רגשות וכו'... כמו שכתבת כאן. אני בת..

אתה, אני רואה שזה לפחות משלב מסיים מלחיץ אותך, לא נח לך.

אז בגלל שאני רוצָה שיהיה טוב לך, וגם טוב לי, וגם ביחד - תגיד לי אולי איזה סוג דיבור אתה פחות אוהב, שאני אשתדל..

ועם זה, תגיד לי איך נראה לך הכי טוב ליצור בינינו תקשורת טובה, לא שטחית, גם בלי "לדבר על רגש". על איזה דברים טוב שמדברים, וזה נראה לך מקשר טוב, ששנינו נשמח?..

תנסי, אולי הוא יענה הכי טוב. אולי גם יבין קצת יותר מה את צריכה וישתדל עוד טיפה בכיוון - וגם את תביני את הכיוון שלו ותשתדלי טיפה יותר. יש להניח שעם הזמן, תכירו יותר טבעית זה את זה, ותלמדו יותרלהאזין אחד לשני, גם במה שלא בדיוק ה"שפיץ, שלי. 

וזו עצמה, התחלה של "שיחת נפש" כנה ומתונה..

ובאמת חלק מסגונות הדיבור - משאירים לחברות. גם חברות טוב שיש..

זו ענ"ד.

יש לך בעל ירא שמים וזה מתבטא גם בעוד תחומים גם במידות הטובות. תשמחי שזה כך

ומה שאני יכולה להציע לך זה לצאת מהמחשבה המקבעת הזאת ש"אנחנו תקועים כי אין לנו בילוי משותף"

ולחשוב יצירתי

יש דברים שאפשר לעשות ביחד וזה כיף - הליכה, לצאת לפארקים (יש ימים שמזג האויר יפה), טיילת על הים בזמנים שריק יחסית, זמן איכות זוגי בבית - משחקי קופסא/קלפים, לאפות או לבשל ביחד משהו מיוחד בשביל הכיף

והאמת היא שכשיש מצב רוח רומנטי גם פעולות שגרתיות כמו יציאה לקניות ביחד יכולה להפוך לבילוי זוגי, זה הכל בראש

לחשוב יצירתי ולא לפחד להשתטות

אפילו בית קפה באיזור סביר.

שתופסת אותי גם לפעמים, כשאני חושבת על הזוגיות היפה שיש לנו ב"ה אני חושבת לעצמי - הרי כשהילדים שלנו בעז"ה יגדלו ויינשאו הם כבר רואים הורים עם קשר נפלא, הם לא מודעים למהמורות שצלחנו בתחילת הדרך, וצלחנו לא מעט כאלה

ואני חושבת שזה משהו שצריך לומר להם, לתת לילדים קצת כלים וצידה לדרך, הם צריכים לדעת שהקשר הזה לא הגיע מעצמו והיה כרוך בהרבה עבודה עצמית, השקעה, וכו 

הם צריכים לדעת שגם הם יכולים לזכות לקשר נפלא אבל צריך להסביר להם שהם יצטרכו לעבוד על זה וגם להסביר איך עובדים על זה

באופן כללי נשמע שיש לכם בסיס מצוין ואני ממליצה לך לקרוא ספרים טובים על זוגיות או לשמוע שיעורים כדי להעשיר את עצמך בתובנות על בניה נכונה של חיי נישואין, זה יעזור לך להבין את התסכולים הקטנים, להבין שזה טבעי ונורמלי ולהבין איך להתמודד עם זה בדרך שתבנה ותצמיח את הקשר שלכם עוד יותר

אולי התשובה היא במינון הנכון. קצת מדברים על רגשות ואז עוברים לנושא שמעניין את בעלך ואז מדברים על עוד דברים. לא חייבים שנושא שיחה יהיה קשור לחיים שלכם, מספיק שזה יהיה מעניין לשניכם. 

אם בעלך מוכן קצת לשמוע ממך על רגשות אז זה לגמרי מספיק ולא צריך לדרוש ממנו לדבר על זה. 

כתבת שאת רגישה מאוד ואם מה שהוא מרגיש לא ירגיש לך טוב? חשבת על זה? שאלה גם איזה רגשות רוצים לחלוק וממה הם נובעים. לפעמים זה מאוד קשה כשמישהו בא ושופך עליך רגשות קשים שלו. במיוחד לבן אדם רגיש. 

עוד נקודה. לפעמים בן אדם במקום להגיד שהוא עייף או מקנא או משהו אחר שופך עליך איזה דלי רגשי שהוא בעצם לא מרגיש את זה אבל כן חושב שהוא מרגיש וכשהוא ינוח כבר לא ירגיש ככה אז לפעמים כדאי לחסוך את זה. 

כי יכול להיות שהוא מרגיש אשם כשאת מביעה תסכול?

כי אולי הוא מפחד שלא יספק את הצד הרגשי שלך ולכן נסגר?

יש הרבה סיבות לכך..

אמרו לך פה דברים מאוד יפים על ההבדל שבין איש ואישה.

אני חושבת שאולי הדברים מובנים בשכל- אבל התסכול יישאר תסכול.

כנראה שכתבו לך את זה פה באיזו תגובה, אבל אני ארשה לעצמי:

תעודדי אותו כשהוא מדבר על הרגש.

תעודדי אותו כשהוא מקשיב לך.

תעודדי אותו אם אמר משהו שענה לך על איזה צורך רגשי.

לא בהגזמה. לא בלחץ סמוי. אלא בעדינות ו"כדרך אגב". לאט לאט הוא ייפת אלייך (אני מקווה).

"נפשי חולת אהבתך"

תכלית העולם הרגשי זו הרגשת השראת השכינה המשותפת

לחוש יחד את האהבה האלוקית החופפת עלינו 

זאת גם תכלית המגע העדין

הרגשה זו ניתנת להבעה במילים, אך היא לפני מילים והיא אחרי מילים והיא המבוקשת בין המילים והאותיות

תשתמשי במילים כדי לחוש זאת עם בעלך.

הוא יוכל להתחבר לעולם הרגשי יותר בקלות

לשוב לחוש השראת שכינה משותפת

לשוב לרגש הבסיס המשותף, שלפני החוסר והצורך הרגשי הפרטי

(ברגש הפרטי גברים ונשים שונים בדרכי פעולה אך במשותף הם שווים)

לחוש יחד את האהבה האלוקית החופפת עלינו תמיד

לשמור את דרך עץ החיים

הרפיה משותפת

רגיעה, הורדת הקצב

השראה בדרכים שונות

"רומנטיקה", טבע, ניגונים,

נוכחות בהויה. בהווה. קדושה. תורה

צורת דיבור רגועה אינטימית, ללא השרדות ואשליות החיים (כך תוכלי גם לפתוח רגשות פרטיים בצורה שהוא יקבל)

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?