אבל למדתי, שזה תחושה שלי. זה לא באמת תחושה שאחרים מרגישים.
ראיתי שיש מלא תחושות שאני מרגישה, ולרוב רובן, זה הדרך שלי לבדוק אם הכל בסדר, אם אני עושה הכל כשורה- ולא כי באמת החבר'ה לא מסתדרת איתי.
תנסי למצוא בעצמך את הטוב שאת מועילה לחברה ולבית, תשבחי את עצמך קצת, תראי לעצמך (זה רק לעצמך, אז זה לא גאווה- זה יעזור לך) שאת כן שווה משו, שאת בהחלט בהחלט שייכת למקומות האלו.

קודם כל תודה

זה לא שאני מרגישה , לא שווה , או לא תורמת

אבל לפעמים אתה מרגיש כזה אאוטסיידר (אם כתבתי את זה נכון )

כאילו  שאתה מסתכל מבחוץ על הדברים.

וגם לזה אני יכולה להגיד לך שאני מזדהה.
אני אישית, בתחילת השנה, ניסיתי להיות פחות בולטת לבדוק איפה יש לי מקום, פחדתי להידחף- ת'אמת לאו דווקא כי בנות לא רצו להיות בקירבתי, אלא כי אני בשביל עצמי הייתי צריכה לבדוק. הייתי צריכה לראות שיש לי את המקום שלי ורק אז להיפתח ולהרגיש בנוח.
כשאת מרגישה אאוטסיידר, את צריכה להכניס את עצמך, לנסות להוסיף מעצמך לשיחה, לאווירה, אולי לתת מעצמך קצת, להעביר שיעור, לעשות עיתון לכיתה, לתפוס בנות לשחנ''ש- או לא יודעת מה...
וגם באמת להבין שזה טבעי, לפעמים יש זמנים כאלה שאתה מרגיש שאתה מסתכל על הכל מבחוץ, שאין לך שייכות. אז תני לזה לעבור, לנסות לבדוק בעצמך למה את מרגישה ככה. אם תדעי מאיפה זה בא, אולי תוכלי לעזור לעצמך יותר.
המון המון המון ב''הצלוחס!!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....