חנוכה. חג של אור..
אז החלטתי שזהו. די. אני מתקדם וממשיך הלאה.
אז היום, אחרי ההדלקת נרות - אכלתי ספינג', דיברתי עם ההורים והלכתי.
יצאתי לבחוץ ובהיתי בנרות.
כן. באמצע הרחוב - ושכנים ראו אותי, ושמתי עליהם פס למרות שהיה קשה.
שרתי לעצמי שירי נשמה - כי נמאס לי להיכנס לדיכאון כשאני לא 100%.
וכל זה כמובן כשאני מסתכל/בוהה בנרות.
מדבר עם ה'. מתפלל.
נזכר ברב שטיינמן. הוי. עצוב ככ שלא זכיתי להכיר אותו - עוד גדול שלא פגשתי ונפטר.
בירכנו היום ברכת שהחיינו. שה' החייה אותנו לקיים את המצווה, אבל לא את הרב.
אשריי, אשרינו, זכינו לחיות ולקיים את המצווה. מה שענק בענקים לא זכה.
על סף דמעות - אני ממשיך, וכל זה כמובן עם בהיה בנרות - מרגיש את הקדושה..
הזמן טס. מה זה? רק חצי שעה.
אמרתי - ה'!! אתה רואה את האור שיוצא מהנרות!! את הקדושה שיוצאת מהנרות! בזכותה, בזכותך!! בזכות התורה הקדושה, אני ממשיך הלאה!! אני רוצה לחיות את הקדושה הזאת!! זהו - אני עושה מהפך החג הזה. יהיה קשה, ואני לא אצליח על ההתחלה - אבל זהו!! האור צריך לנצח את החושך.
אני מרגיש שיש אפילה גדולה בתוכי - והנה, בזכות אור הנרות, אור התורה. "נר ה' נשמת אדם" אני מנצח! מתקדם. משאיר את העבר רק כדי ללמוד ממנו - ומכאן מתרומם.
המשכתי לדבר - אבל זה כבר יותר אישי.. פחות נוגע לכולם.
אם ככ מעניין מישהו והוא לא יכול להתאפק הוא מוזמן לשאול בפרטי.. אבל זה לא יעזור לו ככ 
אני לא יודע מה יהיה מחר בבוקר, או בצהריים.
אני רק יודע
שמחר,
חצי שעה אחרי הדלקת נרות.
אני שם.
לידם.
לא מוותר על החוויה הזאת.
קרה שם המון - אבל אני פשוט לא זוכר בשניה את כל מה שהיה.
על חוויה כזאת,
לא אוותר גם אם לא יהיה לי ספינג'.
קדושה.. שאולי אני לא מספיק צדיק כדי להרגיש אותה..
אבל, שם, ליד הנרות,
יותר קל,
הלב יותר רגוע..
כאילו.. ה' תמיד זמין.. אבל עכשיו.. היה לי הרבה יותר קל לדבר.
זה הרגיש לי מעמד עצום.
אני מקווה שמחר אצליח למשוך את האור של המעמד הזה, ולא להמשיך בשגרה ה"חשוכה" שלי, ולעבור לאור. להתקדמות.
לאיודע מה יהיה, יהיו נפילות - השאלה היא באיזה רמה.
תתפללו עלי, ובעיקר עליכם.
תודה שזיכיתם אותי לכתוב את זה,
נזכרתי באחד הדברים הכי טובים שהיו לי בשבוע האחרון, ובפרט אחרי שנפטר הרב..
הוייי.... זה גלגל החיים. לא?
יהיה טוב.. הכל לטובה.
חג חנוכה שמח לכולםםם!!
