לך, אין פעם בחודש איזה יום, או יותר, שממש לא בא לך ללכת לעבודה /לעשות כביסה/להכין שבת?
ואת אומרת לעצמך יאללה נשאר לישון עוד קצת ונמרח ואז ניסע להורים לשבת?
יום בחודש להשתחרר נשמע לי טבעי לגמרי...
עכשיו תגידי: "אבל אני כן הולכת לעבוד גם כשקשה לי?! "
אז ההבדל הוא, שאת עובדת מקסימום 5 ימים בשבוע 8-5. ונגיד שבערב עוד הראש שלך קצת בעבודה ואולי את צריכה אפילו להיות זמינה.
אבל שבת היא שלך. ושישי שלך. ולילות שלך. וכשאת בחופש את בחופש.
להיות ביני"ש זה להיות כל הזמן, אבל כל הזמן, "בעבודה". בעבודה הפנימית האינטנסיבית. וגם מבחינה טכנית מדובר בהרבה יותר שעות.
הישיבה היא כל החיים שלך. זה תופס אותך מהקישקע ולא מרפה.
ולכן גם מי שאוהב ללמוד וטוב בללמוד , לא תמיד מתאים לו להשאר בצורת חיים הזאת.
אז פעם בחודש תצאו לטייל. או תבשלו בבית. או תזמינו חברים. תשתחררו קצת.
במיוחד כשאת אומרת שהוא בא מרקע לא הכי דוסי. ואולי גם את. אז את תופסת את היום בחודש הזה כאילו נפילה רוחנית. וזה עוד יותר מעיק ושובר ודרסטי... קחו נשימה, זה לגמרי סבבה, כנראה שרוב האברכים סביבכם מרגישים ככה אפילו יותר מפעם בחודש, אל תעשו מזה עניין, זרמו.
אם תשדרי לו קלילות ולגיטימציה, מאמינה שהמצפון פחות ייסר אותו, ואז היאוש פחות יחגוג, ויהיה לו יותר קל לחזור מהר לעניינים. והוא גם יפיק טוב מהמנוחה, ולא רק באסה.
וגם ממליצה, אם אתם רואים שזה ממש אחת לחודש /אחרי שבת אצל ההורים/עשירי לחודש משבר משכורת/בקיצור אם יש זמן מסויים מועד לפורענות,
אז תקבעו מראש שביום הזה עושים משהו אחר.
ועם כל הרצון שהוא ימשיך בישיבה, כדאי לבנות את עצמך ואת הרצון שלך,
שיעשה מה שברצונו.
זה לא קל. במיוחד מול חיי אברכות שהם פסגת השאיפות והאליטה המגזרית... אבל אם רצונו האמיתי לא שם, אז אישה יכולה לשקף לו את זה וגם לתמוך ולהאמין בו, שהוא נפלא וראוי גם אם הוא לא בישיבה.
כי זה קשה. מאוד לפעמים. להודות שכבר לא מתאים לי ואני כביכול "פורש מהנבחרת".
בהצלחה, ואתם כל כך לא לבד!