כן,אתם.
החכמים.
היפים.
המצחיקים.
ה"מקובלים" מה שנקרא.
אתם, אלה שלא הרגישו מה זאת בדידות. עצב עמוק ומתפשט.
כן.אתם.שלא רואים אותנו,השקופים.שלא נאה לכם לראות.
מה אתם חושבים? שאנחנו לא רואים את המסנן הזה בראש שלכם?מי טוב מספיק ומי לא.
שאנחנו לא רואים את המבט הזה כשיצא שאנחנו איתכם בקבוצה?
ואל תתרצו את זה.
לא,אנחנו לא טיפשים.
אנחנו מביטים טוב טוב את ההבעות פנים שלכם.אפילו אם זה מאחורי הגב.
ולא, גם חרשים אנחנו לא.
אנחנו לא שומעים את הריכולים שלכם? את ההתלחששויות.
כשמתי שקיבלתם אותנו בזוג, אתם פתאום לא משחקים. למה???
מה עשינו לכם שככה אתם בורחים כאילו יש לנו צרעת???? לא התחלנו ביחד,מאותה ההתחלה?
ואל תדברו איתנו על זה שגם לכם יש מגרעות, ושאי אפשר לקחת חצי חבילה..
אז תבינו! כשאומרים לילד בן עשר, אל תקנא בחבר שלך, הזה עם השעון המגניב והמלא חברים,
כי גם לו רע לפעמים ואמא שלו רואה אותו רק בלילה. לילד לא אכפת. הוא רואה רק את החלק הנוצץ!
וזה, ההטפות מוסר האלה, רק גורמות יותר רע כי כשהילד מחפש את הטוב בחבילה שלו, הוא רואה רק את הרע, המחסור בחברים,ביחס.
נראה לכם שאם לא קיבלנו אז את החלק החברתי של העולם, אז בבית מושלם לנו? זה ממש לא ככה!!!
וכשילד בן עשר רואה את האמא של הבן מהכיתה שלו, הזה עם המלא חברים מנשקת אותו ושמחה.
אז עצוב לו. מאוד!! ואין לו אפילו למי לספר.
אז למה בעצם לכתוב את זה?
לא כדי לבכות לכםע על המסכנות שלנו.כבר בכינו מספיק.
אלא לשם ההפצה,הידיעה שאנחנו כאן. ורוצים יחס,אמיתי וכנה. יחס של שווים בין שווים.
שאנחנו כמותכם, כולנו בני אדם.
לא יחס מתוך זלזול או תהתנשאות והתחסדות.את זה אנחנו לא רוצים!!!
ואם אתם רוצים יחס אז לא על חשבוננו. כי כשאתם עולים,אנחנו נופלים.עוד ועוד. ואתם אפילו לא שמים לב.
אז כשאתם מסתכלים עלינו,תראו בבקשה.זה הדבר שאנחנו הכי רוצים.שיראו אותנו.
שיבחינו בכישרון שלנו.במיוחדות!
סתם כתבתי את זה היום בדרך הביתה
חשבתי לי מחשבות(בכל זאת נסיעה ארוכה באוטובוס.. מה אתם עושים?)
ופשוט התחלתי לכתוב.
מוזמנים להגיב...
או לחלוק על מה שכתבתי פה, לא בטוח יהיה לי מה לענות אז תתכוננו.
שבת שלום.
הכול טוב ! העולם ימשיך ליחיות ואנחנו גם!