אין מה להגיד.
כן היה קצת נחמד לפעמים. אבל...
כמו שעניתי לה- לא מדברים על זה.
הפעולה היתה מוזרה. כל כך רציתי שהן יזרמו. לא קרה.
כבר התרגלתי לזה. וליותר גרוע מזה.
הלילה היה מזעזע.
לא נרדמתי.
קמתי כל שניה.
ואני מותשת. ועייפה רצח.
ולא עשיתי מתמטיקה. יופי לי. מדהים.
ומחר.
איכ.
מחר אני הולכת לישון באולפנה.
אני מפחדת מזה.
לא רוצה.
מפחדת לנסות.
כמעט בוודאות- הולך להיות מזעזע.
אני צריכה שהן יקבלו את זה.
וואי ושלא יהיה כמו פעם שעברה.
שלא יעשו מזה סיפור.
פשוט שיקבלו את זה שזה ככה וזהו.
וואי ואימאלה כמה באלי שהיא גם תהיה.
אני צריכה לשאול אותה.
אם היא תהיה אולי יהיה קצת טוב.
הלוואי. הלוואי שיהיה טוב.
ואני צריכה ללמוד למבחן הזה.
ויום אחרי למבחן השני.
מדהים.
ביום שני נראלי שאני לא אשן באולפנה.
יומיים רצוף זה כבר הרבה יותר מידי בשבילי.
וואי ואני צריכה לעשות את העבודה ההיא.
ואת ההיא. ומחר בוחן. ולא למדתי אליו ולא עשיתי את זה וגם אין לי איך לעשות את זה.
וואי אימאלה כמה שהמצב שלי מזהיר.
אני לא יכולה להתמודד עם זה.
יופי שזה הכל באשמתי.
יעזור שאני אצטער?
לא.
ועכשיו אני לא יכולה להתמודד.
כי כן.
עובדה.
קשה לי.
ואני לא מסוגלת להושיב את עצמי ללמוד.
ולהשלים מלא מלא חומר לבד.
ואין לי זמן בשביל זה.
עובדה.
כל חנוכה למדתי.
ועוד לא השלמתי שמינית מהחומר.
זה בלתי אפשרי לחלוטין.
וואי אבא מה אני עושה עם עצמייי