מה עדיף – ליפול מהקומה העשירית, או מהקומה ה- 100?

 

בשני המקרים הסוף ברור ומר. אבל במקרה השני יש יותר זמן לחוות את הנפילה, לקלוט את עומק התהום, להשתעשע בפנטזיות הצלה בידיוניות או לדמיין את ההתרסקות בפירוט מבעית.

 

שאול ושרה אלפסי מתעוררים כל בוקר לתהום שהולכת ומעמיקה. לפני כמה שנים, כשעוד לא היה להם מושג עד כמה קרובה שפת התהום, הם נתקלו במכשול ומעדו קלות. שום דבר דרמטי, רק תקלה טכנית. אבל משפחת אלפסי – כמו רוב שכניהם, מכריהם וקוראי-הסיפור הזה – חייתה גם מקודם על שכבת קרקע דקיקה, עשויה כרטיסי פלסטיק, ניירות בנקאיים ונכסים ממושכנים. לא צריך יותר ממעידה קלה כדי שהציפוי יתפורר ויפער תהום אפלה, רעבתנית.

 

כל בוקר הם נלעסים עוד קצת, נסחטים עוד מעט, רק כדי לטפס למיטה באפיסת כוחות ולקוות שהחלומות ייטיבו איתם יותר מן המציאות שאורבת להם עם שחר. אבל אין שום סיכוי שייחלצו אי פעם מן התהום, שיום אחד ויחיד לפני מותם יוכלו להתפרנס. גם לא חשוב איזה שכר ישיגו בעמלם, כולו יילך כדי לכסות סכום זָניח מכלל חובותיהם, שצומחים כמו תוֹלעת מחשבים. גם ילדיהם, החפים מכל פשע, גדלים בתוך התהום, נשאבים מַטה מבלי שתהיה שום משמעות לכישוריהם, לזכותם הבסיסית לאושר ולכבוד, לטוב-ליבם או לשובבותם.

 

"אין תסריט שלא חשבתי עליו," אומרת שרה, בת ה- 32, ששום דבר מכל זה לא ניכר על פניה שופעות החום. "חשבתי למכור כִּלייה, אבל זה לא מספיק כדי לשנות. חשבתי גם להתאבד, בטח שחשבתי, כי אני מבוטחת. הילדים יקבלו פיצויים, ושאול יוכל להתחתן מחדש. אבל ביררתי: החוב שלי לא ייגמר אם אני אמות. הוא ייגמר רק כשהוא ישולם. אם אני אמות הוא פשוט יעבור לבעלי ולילדים."

 

אנחנו נפגשים באחת השכונות העניות של חדרה בבית הקטן שבו הם מתגוררים, יחד עם בעלת הבית,  אימא של שרה, ושמונת ילדיהם. הרבה פרטים מכים בך בבת-אחת – הניקיון, הריקנות, הריהוט המוקפד. הריהוט כולו פרי עבודת-יד של שאול. הוא בנה הכל אחרי שעות העבודה, משאריות שמצא במיכלי אשפה ומיחזור של נגריות. פרטים נוספים: הספרייה העמוסה בספרי קודש ובכתבי חכמים, המראה הצעיר, הנעים והחילוני של שני בני הזוג, ההתנהגות המופתית של הילדים שעוברים מדי פעם מבלי להפריע, שתיקתה של האם הזקנה שיושבת בפינת המטבח, ארגז המצרכים שאגודת המתנדבים הביאה – חלב, ריבה, לחם פרוס, אורז.

 

פריט אחד טומן בתוכו את כל הדרמה: תיק שמן, דמוי-עור בהיר, ובתוכו מאות מסמכים, הזמנות למשפט ופסקי דין, חשבונות הוצאה לפועל והתכתבויות עם רשויות. שרה היא זו שסוחבת את התיק הזה על הגב, יום אחר יום. היא מתייצבת בבתי המשפט, מודה בכל אישומי החובות שלא כובדו, ומנסה להסביר שוב ושוב שהיתה כאן תאונת שרשרת, שאינה מבקשת דבר, מלבד הזדמנות לתקן. פעם אחת כבר באו לעצור אותה, והיא התחננה מהשוטר שלפחות יוותר על האזיקים, בגלל הילדים. גם מחר יש לה משפט, וסכנת המאסר מתחדשת.

 

באמצע שנות התשעים שאול ושרה אלפסי היו זוג צעיר ומצליח למדי בחדרה. הם פתחו חנות רהיטים וגילגלו מחזורים חודשיים בני שש ספרות. כמו כולם, גם הם בנו את העסק על הלוואות בנקאיות, אשראי ושיעבוד. בלי פזיזות, בלי תיאבון יתר. התוכנית העסקית שלהם הייתה סולידית למדי. אבל אז צצה מהמוּרה: בעת ובעונה אחת, כמה מלקוחותיהם לא שילמו על סחורה שהזמינו, כמה המחאות שקיבלו לא כובדו, תזרים המזומנים של העסק נפגע, והיה להם קושי לעמוד בהתחייבויות השוטפות.

 

הכל קרס כהרף עין. המערכת הפיננסית היא כמו כריש המזהה בחוש הריח שלו את אובדן שיווי המשקל העדין ביותר של אנשים מסוגם של הזוג אלפסי, שאין להם משפחה עשירה, כושר מיקוח פיננסי או טריקים בשרוול. לאף אחד אין סבלנות ואורך-רוח מן הסוג שהיה נחוץ להם כדי לסתום את החור ולשמור על העסק. בשעה ששאול ושרה ניסו לחשוב על מבצעי מכירות או קיצוצים בהוצאות, בנקים וגובי חוב כבר פתחו נגדם בתחרות גבייה ועיקולים. בני הזוג עשו כמיטב יכולתם: הם שברו קופות גמל, מישכנו את בית אחיה של שרה, מישכנו את ביתם שלהם. אבל נדמה היה שהחובות שלהם לקו בווירוס קטלני. מדי רגע נוספוּ להם ריבית, שכר טירחה משפטי, אגרות, דמי גביית חוב וקנסות.

 

שרה מדקלמת את התשלומים החודשיים שלהם, נכון להיום:
"8350 זה משכנתאות והלוואה בנקאית, ל- 32 השנים הבאות.
"1500 שקל כל חודש להוצאה לפועל.
"2690 שקלים שכר לימוד לילדים."

 

כמובן, לא מדובר בכל חובותיהם של האלפסים, אלא רק באלה שבהם הגיעו לסידור תשלומים קבוע. לא כלולים כאן גם תשלומים כמו חשמל, מים, מיסי עירייה, חשבונות טלפון, ובדאי שלא דברים מיותרים כמו אוכל, בגדים או תרופות. הסכום החודשי הוא 12540 שקלים.
ההכנסות:
"המשכורת של שאול, מ- 13 שעות עבודה ביום במפעל – 3800 שקל.
"הקיצבה מביטוח לאומי 4063, אבל עכשיו עם התוכנית הכלכלית היא ירדה ל- 3000, ויש את הפנסיה של אמא, 1500 שקל."
סך הכל 8300 שקל אחרי הרפורמה.

 

גם אם יפסיקו לאכול ולשתות ויעבירו את כל כספם לתשלומים השוטפים, יצברו מדי חודש פער של 4240 שקלים, לפני ריבית וקנסות. אבל זה הכסף הקטן. מחכה להם עוד חוב של למעלה מ- 400,000 שקל בהוצאה לפועל, ועוד חוב של מיליון וחצי על משכנתאות שעדיין לא התחילו להחזיר.

 

בתנאים האלה הייתי מצפה לפגוש אנשים שונים מאוד מהאלפסים. חשבתי שיהיו שבורים, מובסים, מדוכאים. אכן, הם פגועים, מפוחדים ומזועזעים. אבל מעל לכל הם חיים בעוצמה ובתנופה, חדורים כבוד עצמי וכבוד לזולת. הם יפים, האהבה ביניהם עזה וגלויה, והם אנשים מעוררי השראה.

 

מדי בוקר הם מתעוררים אל התהום, וממלאים את תפקידיהם במיטב יכולתם, עד כּלות הכוחות. שרה לא יכולה לשלוח את בת התפנוקים לפעוטון, כי היא מתחת לגיל חינוך חובה, והעלות היא מעל 2000 שקל לחודש. לכן היא נאלצת לפעמים לקחת אותה איתה אל לוע המפלצת, בית המשפט, למבצע ההצלה ההֵרוֹאי היומי. שאול עובד במרץ במפעל, שם הוא עושה הכל, מנגרות עד שרברבות או ניקיון, ובלבד שיהיה תמיד נחוץ, ולא יקוצץ חלילה מג`וב החלומות הזה. "בעל הבית לא יודע באיזה מצב אני. אני לא רוצה שיידע שאני חי בחסדו, שאין דבר שלא אעשה כדי להישאר," הוא אומר.

 

כשהוא חוזר הביתה הוא מתפנה למלאכת השיפוץ. כשעברו לכאן, אחרי שנאלצו לוותר על ביתם, זה היה בית-סוכנות מתפורר ודל. שאול אסף חתיכות גבס אחת לאחת כדי לבנות קירות, לברוא מראית-עין של תקרה שלמה.

 

מתוך המִקלט הזה הם נאבקים על חייהם, ומנסים להעניק בו לילדיהם תחושה של בית, של הגנה. אבל הילדים יודעים. ערב אחד, זמן קצר אחרי שעברו לכאן הגיעו כמה עבריינים, בשמו של גובה חוב שביקש לשבור להם אצבעות.

 

"אחד מהם עמד כאן ואיים לאנוס לנו את הילדה," מספר שאול. "אמרתי לו תסתכל עלי, נראה לך שאני מישהו שמרמה, שמתחמק מתשלום? הוא הסתכל מסביב, ראה איך אנחנו חיים, וזה הרס אותו. הוא כל-כך התעצבן מהחוסר אונים, מלראות את הילדים שלנו, שככה, כמו שהוא עם האקדח והסכין, הוא דפק אגרוף בשמשה של האוטו שלו, זרק לי את הצ`ק בפנים ואמר - תחפש מישהו שיעזור לך. אתה יודע, באותו הרגע לי כאב עליו. הוא היה בשיא העצבים ולא היה פה מה לקחת, לא היה טעם להפחיד אותנו. מסכן."

 

כשרואים את שרה ושאול מבינים לליבו של העבריין ההוא. הם לא מסוג האנשים שנוח לטפּוֹל בהם רְבב. טוב-ליבם ניכר בהם עוד לפני שעמדת על צבע שיערם. כשהיה להם עסק הם נהגו כעניין שבשיגרה לעזור למשפחות נזקקות ולתרום לקבצנים. בשלב כלשהו שאול חזר בתשובה וזֶרם מעשי הצדקה רק גבר, כמו גם קצב הוּלדת ילדיהם. לא שבגלל זה הסתבכו הכספים, אבל זה ודאי לא עזר. מה שכן, אומר שאול, החזרה בתשובה העניקה לו דרך התמודדות שחסומה, בינתיים, בפני שרה.

 

"אני פשוט מפיל את התיק על אלוהים," הוא אומר.

 

יש בו משהו מבלבל מאוד. הוא יודע את זה.

 

"כמו שאני נראה לך ספורט אלגנט," הוא מחייך, "אני הכי דתי, אבל בלי מדים שחורים ובלי מתווכים. אני חי בשבילו נטו. יותר קל לחיות ככה, כשמבינים שאנחנו רק אורחים ל- 70-80 שנה. כשאתה חי בשבילו, יותר קל לך להתמודד."
מרכז אמונתו הוא ואהבת לרעך כמוך.

 

"כמה שאתה יכול לעזור – תעזור. בלי חשבון."

 

הנפילה הגדולה לא סדקה את אמונתו. להפך, עכשיו הוא נאחז בה בשיניו ובציפורניו, בשכלו החריף ובמתק-שפתיו, ובעיקר בכל ליבו.

 

"אני לא יכול לראות באדם שמולי אלא ידיד," הוא מסביר. "אין בי שנאה. אולי זאת מחלה. יש לי חבר שוטר שאמר לי – התמימות שלך איבדה אותך ואת אישתך. שכחתם שהעולם הזה מלא סטירות ושקרים. אבל מה נותר לי לעשות? להוסיף עוד שקרים וסטירות, או לחזק את האמונה?"

 

"בלעדיו כבר הייתי אבודה." אומרת שרה. "אני באתי לפה לפני חצי שעה אחרי עוד יום בבית משפט, מוכנה להעביר אליך את כל הדיכאון מההתחלה ועד הסוף. אבל מה שהוא עושה איתך הוא עושה גם איתי. בלי ההרצאות שלו, בלי שהוא יחזיר לי את הפרופורציות ויזכיר לי מה שחשוב – כבר מזמן הייתי הולכת לאיבוד."

 

לפני שהגעתי לפגישה ידעתי על משפחת אלפסי רק שורה סטטיסטית. אבל גם ידעתי שיש שאלה אחת, שעם כל האי-נעימות אני חייב לשאול אותם: 8 ילדים? כשאין כסף לחלב?

 

אבל ליד השולחן שבּנה שאול, ומול תיק המסמכים הבהיר, השאלה הזאת מאבדת כל משמעות. הם היו שקועים באותה צרה גם עם 2 או 3 ילדים, ואלמלא אמונתו היוקדת של שאול היתה המשפחה קורסת, ואמונה לא קשורה לנתונים סטטיסטיים. חוץ מזה, בני-הזוג אלפסי לא נמצאים על ספסל האשמים, רק בגלל שעכשיו הם עניים.

 

שרה ושאול ערים לסבל של ילדיהם.

 

"ילדים של הורים מאוד עניים ומאוד עשירים יכולים להיפגע. ילדי עשירים סובלים הרבה פעמים מהזנחה, מחינוך חומרני. אבל המצב שלהם עדיף בעיניי מילדים של עניים: הילד העני גדל באווירה של דיכאון, והוא משדר את זה לחברים שלו. אני רואה את זה אצלם, בדיבור עם חברים, ואני מפחד."

 

אני שואל איך הילדים  מרגישים כלפיהם.

 

"אני חושבת שלפעמים הילדים פשוט שונאים אותי," אומרת שרה. "אני יודעת שאני במקומם הייתי לפעמים מרגישה ככה."
"לא לא," ממהר שאול לתקן. "תשמע, גבי, אני מאוד מבין ילדים, אני בעצמי קצת כמוהם. זה אולי יישמע לך כמו סטירת לחי אבל הילדים שלנו פשוט מרחמים עלינו. זה הכל. אפשר לראות את זה בעיניים שלהם. הם ירשו את מידת הרחמנות מאישתי וממני. יום אחד הילד קיבל עשרים שקל פרס בבית-הכנסת. הוא בא הביתה ואתה יודע מה הוא אמר? אבא, רוצה קופסת סיגריות?"

 

"קצת אחרי שעברנו לפה, כשעוד לא היה כלום," אומרת שרה, "הילד בן ה- 6 לקח בקבוק פלסטיק, הסתובב ברחוב ואסף לשאול בְּדלִים, שיהיה לו מה לעשן."

 

בשנים הטובות הילדים ראו את הוריהם תורמים ומחלקים אלפי שקלים מדי חודש. היום הם זוכים לעזרה דומה ממי שזוכרים להם חסד, וכן ממתנדבים ומעמותות.

 

רק כשאני שואל אם יש לו חלום הצלה, אין לשאול תשובה מהירה ומנוסחת.

 

"מה אני חולם?" הוא חוזר על השאלה. אחר-כך הוא אומר, "יש אנשים בעולם שהסכום שאנחנו חייבים הוא כמו בשבילך 2000 שקל. אולי מישהו מהם, דרך קשר מגילגול או מרחמי שמים, יוכל לעזור לנו אפילו במחצית הסכום. הרי אני לא רוצה כסף לעצמי. אני בנאדם עובד, 13 שעות ביום. אפילו עזרה בחצי הסכום, רק גלגלֵי עזר, שאוכל לקום על הרגליים."

 

מדובר, כמובן, בחלום, לא בתוכנית. שום תוכנית מעשית לא תעזור להם. ככה זה. אלה החוקים. איזה חוקים בדיוק? חוקי טבע, חוקי אל, או חוקים של מערכת כלכלית שנבנתה במשך דורות ספורים דרך אינטרסים של חברות גדולות ושיקולים פוליטיים? אף אחד לא שאל את בני הזוג אלפסי האם החוקים מקובלים עליהם או אפילו ברורים להם. כמו כולנו, הם לא באו לעולם מצויידים בכלים להתמודדות עם המערכת הכלכלית המודרנית. אבל עם הגיעם לגיל בגרות הם חייבים ללמוד לצוף, או לטבוע. ומה יקרה אם ייקלעו למערבולת? יטבעו, מן הסתם. ככה זה. מה לעשות. חבל מאוד, אבל אלה החוקים.
 
לפעמים שרה מרגישה שלא תוכל להכיל עוד את התיסכול, את העלבון, את הפחד ואת הכעס.

 

"הוא מתמודד טוב," היא אומרת, "אבל אני יכולה לקום בלילות 30-40 פעם, כולי מַזיעה מפחד שיבואו אלינו עם אזיקים."

 

"יותר קל לי לישון כשאני יודע שאני פה אורח בלבד," אומר שאול.

 

"אבל בשביל להתארח כאן, אתה חייב לשלם 13 אלף שקל בחודש, כל החיים," אומרת שרה.

 

"יכול להיות שאני מפגר. ברצינות," אומר שאול בשקט.

 

השיחה נודדת שוב לצרות ולאיומים קיומיים. שאול עדיין אורח, ושאלת האופטימיות שבה ועולה.

 

"בסדר," הוא אומר, כמעט בכעס, "אתה רוצה לדבר על אופטימיות? תבין את זה: אם נולדתי לחיות – לָמה אני מת בסוף? ואם נולדתי למות, בשביל מה אני חי? כשתבין את המשפט הזה נדבר על אופטימיות. הבנאדם הוא לא בעל ההחלטות, רק מתגלגל ונחבט ממה שהחיים מגלים לו. אחד נחבט לסמים, אחד בתאונה, אחד בעסקים. אנחנו לא מחליטים מה יקרה – אנחנו רק מחליטים איך נגיב."

 

שאלתי אותו אם לצד הסטירות הוא חוֹוה גם ליטופים.

 

"ליטוף אמיתי," הוא אומר, "הוא רק כשאתה מלטף את עצמך. כי בכל העולם כולו, רק אתה יכול למלא את צרכיך. איך אני עושה לעצמי טוב? אני מסתכל על עצמי במראה שמכילה בתוכה את כולי, פְּנים וחוץ, ומקבל באהבה את הכל. מוֹנֶה אחת לאחת את המתנות שקיבלתי. זה הליטוף העצמי שלי. לדעתי זה הכיף. כוס קפה זה זמני. אפילו משחק כדורגל זה 90 דקות. כל ההנאות החיצוניות הן רגעיות. אתה נהנה באמת רק ממה שאתה לומד ומייצר. ממה שאתה חי."

 

שרה, לעומתו, שמחה לכל ליטוף חיצוני, ומזלה שיש לה את שאול.

 

"אני נהנית כשאני באה הביתה גמורה וסחוטה, והוא קרוע מהעבודה, ולא אכפת לו שאני מפילה עליו את כל השחור של היום. ואז הוא נותן לי הרצאה, מסאז` קטן, נס-קפה טעים. מה שמשאיר לי את השפיוּת זה הוא והילדים."

 

האופטימיות של שאול היא בסיס הקיום של המשפחה. לא פשוט לייצר אותה.

 

"כל הסיפור שהיא סיפרה לך קודם על החובות ובית המשפט והתיק – הרי רק מלספר את זה נכנסים לדיכאון. אפשר להגיד שאני מנסה לא לזכור כלום. אם הייתי מקשיב לה כמו שאתה הקשבת גם אני הייתי נכנס לדיכאון."

 

מאוחר יותר, מעט לפני שאנחנו נפרדים, הוא פתאום מגלה פן אחר.

 

"אני משקר לך שאני אופטימי. זה אולי נכון במובן מסויים, אבל זאת בועה שאני יוצר. אני חייב להיות שחקן – בגלל הילדים וגם כדי שלא אצא מדעתי. זה יצר הישרדות, זה לא קשור להגיון. אדם – למרות שהוא נולד למות – מנסה לחיות. אם תחליט להפסיק לנשום, תסגור את הפה, תניח עליו יד – לא תצליח. יצר החיים חזק מכל רצון. אחרת מה מחזיק אנשים ככה? כמה זמן אפשר להחזיק אצבע על גפרור מרצון? שלוש, ארבע שניות? התיק הזה" – הוא מצביע על תיק המסמכים – "הוא הגפרור שלנו. אני לא יכול להשאיר עליו את האצבע, אני חייב להמשיך לנשום."

 

"כל יום אני מאבדת אופטימיות, והוא מחזיר לי אותה."

 

"אני מקווה רק לדבר אחד," הוא אומר. "שיהיה לי מספיק כוח להחזיק את הפקק בבקבוק הזה. את הכל אני מנסה לפקוֹק, במחשבה ובמילים. אני יודע שכל עוד אני מחזיק את הפקק, זה לא יעוף כמו טיל. אבל ברגע שאַרפֶּה, תזוזה אחת קטנה – הכל יעוף לפרצוף. זה יהיה מכוער מאוד. זה יהיה פחד אלוהים. בשביל זה אני בא הביתה מהעבודה סחוט, משקיע בבית ושומר על אופטימיות. אלוהים נותן לכל אחד לפי יכולתו. כנראה שלי הוא נתן יותר כוחות להתמודד עם זה, ולשרה הוא נתן את הכוחות להתמודד עם הרשויות ובתי המשפט."

 

למה לא לוותר, בעצם? אם ממילא אין להם שום סיכוי, מדוע לא להרפות וזהו?

 

"זה כמו עם הטיטניק," אומר שאול. "אתה יודע מה החלק האופטימי בטיטניק?"

 

אני יכול רק לחשוב על ההכנסות מהסרט.

 

"החלק האופטימי הוא שהיו ניצולים. אתה מבין את זה? הם היו באותה סירה, באותם מים קפואים, אבל הם ניצלו. מי נתן להם את הכוח? האופטימיות שלי היא כמו שלהם, כשהם צפו במים. הרצון הזה לחיות, לתָעֵל את הכוחות שלך בשביל לחיות. ולחיות בשמחה. כי בלי שמחת חיים אתה עובר בטל בעולם. אתה מת-חי."

 

שרה מקשיבה, מאמינה כמעט בכל ליבה. לו רק היה שאר העולם כמו שאול, לא היו לה ספקות. אבל למרות הפחד, הכעס והספק, גם היא חווה שמחת חיים.

 

"אני אגיד לך בדיוק מתי. בשעה אחת או שתיים בלילה, אחרי שהכל נעשה וגמרנו להתפרק, אנחנו מתנשקים ומתמזמזים והולכים לישון, ואני שמחה."