אבל יכולה להבין את מה שאת אומרת.
אני חושבת שיותר ממה שאת צריכה לפחד שזה יקרה לך עם בעלך, (וברור שזה יקרה לך)
אם פגם של מישהו שלא תלוי בו (כלומר- זה לא פגם קשה במידות, אלא במשהו שה' שלח לו) גורם לך ש"ירד לך" ממנו, את צריכה לעשות איזושהי עבודה עם עצמך.
במה הדברים אמורים?
למשל, קודם כל להגיד תודה שאין לך פגמים. למי אומרים תודה?
להיזכר ככה מי ברא אותך.
לקלוט שכל הטוב שלך הוא ממנו.
להבין את זה שהוא בחר לא לתת לך או כן לתת לך פגמים ויתרונות לפי מה שהוא חושב שהיעוד והתפקיד שלך בעולם.
הוא ברא אותך כדי שתתקני עולם, הוא ברא אותך כדי שתוסיפי לו כבוד בעולמו.
בדיוק כמו שהוא ברא את מי שיורד לך ממנו כי ה' החליט לברוא אותו כך ולא אחרת.
רק שהיעוד שלך הוא כזה, ושלו אחר.
פגם זה לא פגם.
גאווה, קנאה, רדיפת כבוד ובצע, וכל שאר מידות לא טובות, הם פגם. פגם שמותר אפילו לפסול עליו...
אם יורד לך ממישהו, אני מאחלת לך שהבא שזה יקרה מולו, זה יהיה מול מי שיורד לו מאנשים אחרים רק בגלל שה' ברא אותם עם חיסרון.
אבל האמת, שהכי נכון וטוב, זה לאהוב אדם כפי שהוא, ולקבל אותו, וגם אם לסלוד מהמידות שהוא עוד לא עבד עליהם, לזכור שהוא טוב, ושה' אוהב אותו ומאמין בו, והנה, גם אנחנו.
לדעת שאדם שמתגאה או מתנשא, זה כי יש לו חוסר.
הוא מעריך את עצמו בגלל הסיבות הלא נכונות, ולכן גם הערך של האחרים תלוי בסיבות הלא נכונות.
גם אדם גאוותן הוא אדם, וגם אותו כדאי וצריך לאהוב, גם אם לא לקבל את המידות הלא נכונות שלו.