שנמאס לה מהחיים.
ילד בן ארבע לא אמור לצרוח משן שכואבת, כשהשן בכלל לא הסיפור כאן.
והכל כביכול בגלל איזה אדם שמסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו.

עד שחשבתי ש-הנה, מתחילים לנשום, לחיות; משום מקום צומח לו סיפור חדש ומורכב לא פחות. אמנם כאן זה לא עניין של חיים ומוות, אבל עדיין, לא פשוט בכלל.
לא שהסיפור הקודם נגמר, לגמרי לא. הוא פשוט התאזן קצת.

ואני שואלת-
הקב"ה, ל-מה כל זה? בבקשה, רק תגיד ל-מה.
אני לא אברהם אבינו ואין לי כבר כוחות.
אני קורסת
ואסור לי
אסור למשענת להתפרק;
היא גורמת לכולם ליפול יחד איתה

אסור לי גם לבכות, הרי החיים שלי תותים, והחלום היחיד שלי הוא ללכת לים בגשם..
תפסיקו לשפוט, אתן לא יודעות כלום.

הלב שלי לא עומד יותר בכאב של אחרים, הוא פשוט לא מסוגל להכיל יותר עיניים אדומות מבכי.

אני לא רוצה להיות חזקה
ואופטימית
וחייכנית

אני לא רוצה כלום.
רק שיהיה לכולם טוב; זו המשאלה היחידה שלי.

יצאו לי משפטים חסרי קשר אבל למי אכפת כשהלב מפורק.