שבעקבות דיון שהיה כאן בפורום בעבר, כתבתי שמצאנו 2 דעות עיקריות בחז"ל לנושא של השתדלות בנוגע לזיווג:
1. דעת הרמב"ם - כל דבר שהאדם מצווה עליו, לא ייתכן שיהיה באחריות הקב"ה. אדם מצווה לשאת אשה, ולכן זוהי אחריותו הבלעדית על כל המשתמע מכך. אם הוא לא מצא - אין לו מה להתלונן. הרמב"ם כותב את זה במפורש בשמונה פרקים:
אָמְנָם, הָאֱמֶת אֲשֶׁר אֵין סָפֵק בּוֹ, שֶׁפְּעֻלּוֹת הָאָדָם כֻּלָּן מְסוּרוֹת לוֹ: אִם יִרְצֶה - יַעֲשֶׂה; וְאִם לֹא יִרְצֶה - לֹא יַעֲשֶׂה, מִבִּלְתִּי הֶכְרַח שֶׁיַכְרִיחֵהוּ עָלָיו - וּמִפְּנֵי זֶה רָאוּי לְצָוּוֹתוֹ. אָמַר: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶתהַחַיִּים וְאֶתהַטּוֹב, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה - וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל טו-יט), וְשָׂם הַבְּחִירָה לָנוּ בָּהֶם. וְחִיֵּב הָעֹנֶשׁ לְמִי שֶׁיַּמְרֶה; וְהַגְּמוּל לְמִי שֶׁיַּעֲבֹד: אִם תִשְׁמְעוּ; וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ. וְחִיֵּב הַלִּמּוּד וְהַהִתְלַמְּדוּת: וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶתבְּנֵיכֶם (שםיאיט) וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם (שם הא), וְכָלמַהשֶּׁבָּא בְּלִּמּוּד הַמִּצְווֹת. וְחִיֵּב גַּםכֵּן הַהֲכָנוֹתכֻּלָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ (דברים כב ח); פֶּןיָמוּת בַּמִּלְחָמָה (שם כ ה-ז); בַּמֶּהיִשְׁכַּב; (שמות כב יז); לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב (דברים כד ו), וְהַרְבֵּה בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים מִזֶּה הָעִנְיָן, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַהֲכָנוֹת.
אֲבָל מַהשֶּׁנִּמְצָא לַחֲכָמִים, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, וְהוּא אָמְרָם: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם" - הִיא גַּםכֵּן אֱמֶת, וְנוֹטֶה לְצַד מַהשֶּׁזָּכָרְנוּ. אֶלָּא שֶׁהַרְבֵּה פְעָמִים יִטְעוּ בוֹ בְּנֵי אָדָם וְיַחְשְׁבוּ קְצַת פְּעֻלּוֹת הָאָדָם הַבָּאוֹת לִבְחִירָתוֹ, שֶׁהוּא מֻכְרָח עֲלֵיהֶם: כְּזִוּוּג פְּלוֹנִי, אוֹ הֱיוֹת הַמָּמוֹן בְּיָדוֹ - וְזֶה בִּלְתִּי אֱמֶת. כִּי זֹאת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לְקָחָהּ בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין וְהִיא כְשֵׁרָה לוֹ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְפִרְיָה וּרִבְיָה, וְהִיא מִצְוָה - וְהַשֵּׁםיִתְבָּרֵךְ לֹא יִגְזֹר בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה. וְאִם יְהֵא בַּנִּשׂוּאִין אִסּוּר, הִיא עֲבֵרָה - וְהַשֵּׁם לֹא יִגְזֹר בַּעֲשִׂיַּת הָעֲבֵרָה. וְכֵן זֶה אֲשֶׁר גָזַל מָמוֹן פְּלוֹנִי, אוֹ גְנָבוֹ מִמֶּנּוּ, אוֹ הוֹנָה אוֹתוֹ וְכִחֶשׁ בּוֹ וְנִשְׁבַּע עָלָיו בְּשֶׁקֶר - אִם נֹאמַר, שֶׁהַשֵּׁםיִתְבָּרֵךְ גָּזַר עַלזֶה שֶּׁיַּגִּיעַ זֶה הַמָּמוֹן לְיָדוֹ, וְשֶׁיֵּצֵא מִיַּד זֶה הָאַחֵר - כְּבָר גָּזַר בָּעֲבֵרָה? וְאֵין הָעִנְיָן כֵּן. אֲבָל כֹּל פְּעֻלּוֹת הָאָדָם מְסוּרוֹת לוֹ וּתְלוּיוֹת בִּבְחִירָתוֹ - בָּהֶן בְּלֹא סָפֵק יִמָּצְאוּ הַמִּצְווֹת וְהָעֲבֵרוֹת.
2. דעת הגאון מוילנא - שזיווג הוא סוד שלא שייכת בו השתדלות, או על כל פנים שייכת השתדלות ממש מועטת. דעת הגאון מובאת בפירושו לזוהר - יהל אור, פרשת פקודי, היכל ו' :
וע״ב) ואע"ג דלזמגין מסתייע מלתא ושקיל דאי יתיר מן דא סלקין ומתחברין כחדא כ ו׳. וענין הפסוק כך הוא שקודם לכן אמר בטחו בו בכל עת שהוא סוד הזיווג שנקרא כל ועת בחיבורא כידוע ואמר שיש לבטוח בזה על ה׳ כמ״ש (מועד קטן י״ח עמוד ב') "מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שמה׳ אשה לאיש מן התורה "מה׳ יצא הדבר" מן הנביאים "ולא ידעו כי מה׳ הוא" מן הכתובים "ומה׳ אשה משכלת" וכמ״ש אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" שהוא הזיווג שנקרא בנין בית כידוע ואמר אם ה׳ כו׳ ששוא הוא עסק בני אדם בענין הזיווג שהכל הוא מאת ה׳ וזה שכתוב "אך הבל בני אדם כזב בני איש רק במאזנים לעלות אבל המה מהבל יחד כו׳ "
אז מה נכון?
שניהם דברי אלוקים חיים. עושים השתדלות מצד אחד, אבל לא מוגזמת (כלומר כזו שאף בן אדם ממוצע לא עושה - כמו ללכת לקצת השני של כדור הארץ כדי למצוא), ומצד שני מתפללים, לומדים תורה בגדלות (כי זה צו השעה של הדור של הגאולה) ובעיקר נהיים אנשים טובים יותר אחד לשני.
