הי!
אני בין תואר ראשון לתואר שני.. ועם התואר שלי אין ככ מה לעשות בנתיים. אבל החלטתי לא להתחיל ללמוד השנה כי גם בעלי התחיל לימודים ערב אינטנסיביים השנה. רציתי נחת, רציתי להיות בנחת עם הילד המהמם הראשון שלי (8 חודשים). אז מצאתי עבודה, שהיא ממש לא משוש חיי, אני סייעת צמודה של תלמידה באולפנא..שונה מכל מה שעשיתי אי פעם. תפקיד שוחק. אחד על אחד כל הזמן. 5 ימים בשבוע. יש סיפוק ומשמעות. אבל לגמרי מרגישה שאני לא מבטאת את הכוחות שלי. אבל זו העבודה היחידה שמצאתי שמסתדרת לי מבחינת השעות והבית. כשאני מגיעה כל יום מהעבודה אני ישר לוקחת את הבן שלי. (רציתי שהוא יהיה במשפחתון ולא במעון, למרות שגם ככה לא היה מקום במעון) יש לי שעה בערך עם בעלי. ואז כל היום עם הילד המקסים והמהמם והשמח והסקרן שלי.. ואז בערב כשהוא נרדם אני בדכ עושה עבודות בית.. רואה קצת סדרות.. ובאזור עשר בעלי מגיע ואני בדכ ממש שפוכה. כל יציאה זה ביביסיטר אז לא יוצאת יותר מדי, חוץ מחוג ספורט שממש משתדלת להקפיד עליו. שמחייה אותי. מזמינה אלי חברות, אבל לא תמיד זה הולך, וזה המון ליזום ולנסות, ואז גם לארח שלא תמיד יש כוח.
בשבועות האחרונים אני מסתובבת עם תחושת מועקה. בשכל אני יודעת שזה נכון לי ובעיקר למשפחה השנה הזאת. אני רוצה להיות בנחת עם הבן שלי. וככ שמח לי איתו. אבל מרגישה שהמכלול של המציאות הזו מכבה אותי. מרגישה שאני מוותרת על עצמי ויתור שהוא קשה לי מדי.
לא יודעת מה לעשות.
מורכב לעזוב את הילדה באמצע שנה. וגם לא יודעת אם אמצא משהו אחר שמתאים לשעות האלה.
מישהי מזדהה? רעיונות איך להרגיש יותר שמחה וכוחות במציאות גם כשאני לא מבטאת את הכוחות שלי במציאות?
וגם. סתם פריקה.
תודה לכן!!!
אני בין תואר ראשון לתואר שני.. ועם התואר שלי אין ככ מה לעשות בנתיים. אבל החלטתי לא להתחיל ללמוד השנה כי גם בעלי התחיל לימודים ערב אינטנסיביים השנה. רציתי נחת, רציתי להיות בנחת עם הילד המהמם הראשון שלי (8 חודשים). אז מצאתי עבודה, שהיא ממש לא משוש חיי, אני סייעת צמודה של תלמידה באולפנא..שונה מכל מה שעשיתי אי פעם. תפקיד שוחק. אחד על אחד כל הזמן. 5 ימים בשבוע. יש סיפוק ומשמעות. אבל לגמרי מרגישה שאני לא מבטאת את הכוחות שלי. אבל זו העבודה היחידה שמצאתי שמסתדרת לי מבחינת השעות והבית. כשאני מגיעה כל יום מהעבודה אני ישר לוקחת את הבן שלי. (רציתי שהוא יהיה במשפחתון ולא במעון, למרות שגם ככה לא היה מקום במעון) יש לי שעה בערך עם בעלי. ואז כל היום עם הילד המקסים והמהמם והשמח והסקרן שלי.. ואז בערב כשהוא נרדם אני בדכ עושה עבודות בית.. רואה קצת סדרות.. ובאזור עשר בעלי מגיע ואני בדכ ממש שפוכה. כל יציאה זה ביביסיטר אז לא יוצאת יותר מדי, חוץ מחוג ספורט שממש משתדלת להקפיד עליו. שמחייה אותי. מזמינה אלי חברות, אבל לא תמיד זה הולך, וזה המון ליזום ולנסות, ואז גם לארח שלא תמיד יש כוח.
בשבועות האחרונים אני מסתובבת עם תחושת מועקה. בשכל אני יודעת שזה נכון לי ובעיקר למשפחה השנה הזאת. אני רוצה להיות בנחת עם הבן שלי. וככ שמח לי איתו. אבל מרגישה שהמכלול של המציאות הזו מכבה אותי. מרגישה שאני מוותרת על עצמי ויתור שהוא קשה לי מדי.
לא יודעת מה לעשות.
מורכב לעזוב את הילדה באמצע שנה. וגם לא יודעת אם אמצא משהו אחר שמתאים לשעות האלה.
מישהי מזדהה? רעיונות איך להרגיש יותר שמחה וכוחות במציאות גם כשאני לא מבטאת את הכוחות שלי במציאות?
וגם. סתם פריקה.
תודה לכן!!!
