עם כמהה שאתמול היה יום עצוב ומעצבן
היום יותר.
ידעתי שיגיע היום הזה מתישהו. אני בדיכאון ענק.
אמא אמרה לי להפסיק ללמוד מקצועות קודש בימי חול וללמוד לבגרויות
ידעתי שהיום הזה מגיע.
אני בדיכאון.
יש לי גלות בתוך הבית. גזרות שמד. אל תלמד תורה 
עוד שניה בכיתי לה באוטו - וזה היה עושה הרבה יותר רע.
איזה כיף שההורים שלך מבינים אותך, תומכים בדעתך ועושים הכל בשבילך.
כמו שלי.
שיודעים שאני רוצה להיות אברך - ואוסרים עלי ללמוד מקצועות קודש בשביל פיזיקה.
כדי "לפתוח לי עוד דלתות" למרות שהם רואים מה אני אוהב מה אני טוב ומה טוב לי.
הסתכלתי על הלוז שלי. חופשת פסח מלאה בימי עיון. אין ללכת לכולל בחופש
בצפר מעצבן.
לומדים כל יום עד 6 וזה לא מספיק.
זהו. דיכאון. אבל.
מתי הם יעכלו כבר?
יש יסורים קשים מאלה? אני סובל. מתאבק. מתבייש סופג צעקות ונגעל מההורים שלי.
) מביא את השאלה הזאת ומסביר שהמציאות היום אחרת עם גדולי הדור וכו..
