ומגוון הרהוריםוואו.
יום...לא יודעת לומר איך הוא היה.
באמת לא יודעת.
אני חושבת שיש דברים שבהם אני קצת צריכה הכוונה
אבל לא כללית ובגדול.
אני חושבת שאני צריכה הכוונה פרקטית.
של מה לעשות, ואיך.
פסדר, ברור שאני לא מצפה שתחליטו לי מה לעשות ומה לא.
אבל אני כן צריכה קצת פרקטיקה.
כי לדבר אידיאלית ובגדול- - - מסתבר שלא ממש עובד.
כלומר כן. זה עובד. וזה טוב. ואני מודעת.
אבל מה עכשיו, אני רוצה לשנות את זה.
ו....איך?
איך??
אז כן, אני צריכה הכוונה
ושיהיו בה דברים קצת פרקטיים.
כי בתוך הדבר הגדול הזה, לבד אני כבר קצת מסתבכת.
לבד אני כבר קצת הרבה נאבדת ולא מוצאת את עצמי.
את האידיאל ואת היעד הבא אני יודעת.
אבל אני צריכה הכוונה פרקטית בדרך לשם.
ואמאלה
כמה שאני צריכה אומץ.
צריכה, חייבת!
כדי להגיד לה את זה.
כדי להגיד לה שקשה לי. שאני נאבדת.
שכולם בטוחים שהכל טוב ואני מבינה
אבל בעצם אני לא.
שאני לא יכולה עם חוסר האונים והנואשות שלי, כשאני כל כך רוצה שמשהו ישתנה- אבל אין לי שמץ של מושג איך פרקטית משנים וגורמים לזה לקרות.
אני חייבת אומץ.
חייבת.
והאמת היא שאני לא בנאדם פחדן.
לא מביך אותי ללכת לדבר עם אנשים ולהגיד שאני צריכה עזרה.
לא מפחיד אותי לקבל עזרה (אם כי לא תמיד זה נעים).
רק האמון.
הצילו, כמה זמן שלוקח לי לבנות אותו.
והאמת היא שאני רוצה לדבר איתה.
אני באמת רוצה.
ואני מאמינה. וסומכת.
ואני יודעת שהיא כאן בשבילי.
באמת בשבילי.
אז למה?
למה כל כך קשה לי ללכת אליה ולומר לה שקשה לי, ואני רוצה עזרה, כי לבד לא עובד לי????
למה כל כך קשה לי לבוא ולהגיד לה שאני צריכה עזרה פרקטית ולא רק אידיאלית??
למה אני כל כך מתפדחת ולא נעים לי?
למה... למה אני לא מוצאת בתוכי את האומץ והכוח לעשות אתזה?
ובכלל..למה זה דורש ממני כל כך הרבה אומץ?
בעצם... בעצם אולי אני כן קצת יודעת.
כי זה לפתוח
ולספר
ולחשוף
ולדבר
ולשים את הכל על השולחן.
להישאר רק עם מי שאני עכשיו באמת.
בלי האידיאלים הגדולים והדיבורים היפים.
לשים את הכל פתוח
ולומר- זה המצב. ומכאן, לבד אני לא יכולה.
וזה מצריך אומץ.
וכנות.
המון כנות עד שלפעמים באלי רק לומר
"בחייאת זה לא אני!
*זה. לא. אני!*
זה משהו אחר, חיצוני, שמצריך התמודדות.
אבל זה? זה לא אני!"
כי זה לשים את כל המסכות על השולחן,
להיות אמיתית עם עצמי ולומר
כן.
זו, - אני.
ואלו ההתמודויות שלי.
אלו הקשיים שלי.
ואלו החסרונות שלי.
וכל הדבר הזה- הוא גם היתרון שבונה אותי
והופך אותי למי שאני באמת.
וזה מפחיד.
להיות חשוף, בלי שום דבר שיגונן.
בל שום דבר שיסתיר.
בלי כלום.
לבד.
רק אני, והאמת.
רק אני, ו...
ואני.
בלי תירוצים
בלי סיבות
בלי הסברים, אפילו אם הם הכי נכונים.
רגע, אוף.
אז ברור שזה קשה לבוא ולומר שאני צריכה עזרה.
אבל אני יודעת את זה.
אז אולי כן קשה לי להיעזר?
אולי אני סתם עובדת על עצמי?
מורכבות האדם, שלום.
לא. לא. לא. אני לא עובדת על עצמי.
אני נעזרת המון. וטוב לי עם זה שאני יודעת ויכולה להיעזר, ולבקש עזרה.
פסדר, על עד כמה והיכן יש מה לדון. אבל זו לא הנקודה.
זה האמון.
וזה המקום הזה של הלהיפתח.
שהוא כ"כ כ"כ לא פשוט לי.
כי אחרי שיש לי אמון,
ואחרי שאני נפתחת,
אין לי שום בעיה להיעזר.
יש פאדיחות ומבוכות ולפעמים קצת חוסר אונים.
אבל אין לי בעיה להיעזר.
אז אולי עכשיו עליתי על הנקודה?
זו הפתיחות?
המילה הזאת שמלחיצה אותי, כשהיא לפני אנשים שונים ואחרים ש....שעדיין לא מכירים אותי?
מכירים, אבל לא באמת באמת.
זה זה?
אני חושבת שאני יכולה לומר כן.
ואני יכולה לתת לעצמי צל"ש.
כי עליתי עכשיו על דבר חשוב.
אז אני קצת יודעת למה זה קשה לי.
וכן, אני גם יודעת יותר למה יש כאלה שמאוד מאוד קשה להם לפנות ולקבל עזרה. זה כל כך לגיטימי שאפילו קצת מפתיע אותי שאצלי זה אחרת.
אבל... תכל'ס..
איך עכשיו הולכים ואומרים את זה?
את כל זה.
ואת זה שאני צריכה הכוונה פרקטית, כי בעצם זה מה שאני מאוד רוצה לעשות?
איך?
אולי למישהו יהיה רעיון?
והי, ככה זה גם בכללי עם קבלת עזרה?
שרוצים מאוד, אבל פשוט לא מוצאים את האומץ?
אני חושבת שאני יודעת מה צריך לעשות עכשיו.
בודדתי קצת את הנקודה.
וחידדתי אותה.
ועכשיו, עכשיו צריך למצוא את האומץ, שאין לי כל כך, ולהתגבר.
לא על ה-כ-ל.
רק על דבר אחד.
על זה שקשה לי עם הנקודה הספציפית הזאת. עם הלהיפתח.
רק על זה. אפילו שזה לבד ממש לא "רק".
אבל זה לא מלא. זה דבר אחד.
אז....
כן. אני אתגבר.
ואעשה את זה!
למרות הכל.
למרות ובגלל.
ובכל זאת...למישהו יש אומץ מיותר לתרום לי?
