הן תמיד היו שם, כמו חברים נאמנים, כמו סיפון בטוח, כמו אנשי הגשם.
היא תמיד ברחה אליהם, ברחה לתוכם כשהיה קשה לה. הם עזרו לה להתמודד עם עצמה.
ולכן היא לא צפתה את זה. היא לא צפתה את הבגידה שלהם, את הסערה כשבאה דוקא כשהיא רצתה לשוט בשקט. את אני הגשם שהפכו פתאום לקוביות קרות של ברד.
היא רצתה לברוח אליהם, אל המקום המוכר, המחבק.
היא לא יכלה.
בריחה זאת גם דרך התמודדות, והבריחה שלה היתה לתוך עולם טוב שהפנה לה עורף כשהיא היתה הכי זקוקה לו. היא ניסתה למצוא דרכים אחרות להתמודד, ניסתה לבכות, ולא, לא הצליחה.
מספר הפעמים שהיא התאמנה בלהוריד לעצמה דמעות מול המראה לא עזר לה עכשיו. תוכניות של שחקנית יש לך, אבל מול עצמך את לא מסוגלת להתמודד.
היא הרגישה כאילו משהו ממנה נלקח, משהו עמוק חסר בה.
היא לא מצליחה לכתוב מילים על נייר, היא לא מצליחה לבטא את עצמה.
היא לא מצליחה לכתוב, היא לא לא לא מצליחה.
רק היא תבין כמה נוראי זה.
(ואולי אחד מאנשי הגשם שעומד על הסיפון, מבין שלמרות כל מה שהיא כותבת, דוקא כשהיא חושבת שהיא לא מצליחה לכתוב היא הכי אמיתית עם עצמה.
אבל רק אולי.)