תמשיכו תמשיכו אני
לא מפריע אני בשקט
לא חי רק מתאר
את יומכם הקודר
באותיות מהבהבות
יומנאי ממושמע
מדווח על רגש
מפענח מחשבות
כתבנו לעניני נשמה

תמשיכו תמשיכו
אני מתקתק אתכם
לפי ראשי פרקים בעיפרון
מעלה אתכם למסך
שומר אתכם עמוק
במצולות הזיכרון

בהתחלה גם אני ניסיתי
מה לא עשיתי אלא
שנוח לי יותר
לכתוב על זה

סופר סתם
סתם סופר
ימים של מישהו אחר
ראיתם פעם זיקית על
גדר אבן לא זזה
רק מביטה רק זיקית
מדי פעם שולחת לשון
תופסת זבוב
ממשיכה להביט

גם אני לפעמים טועם
רק כדי שבבוא יום
אוכל לספר מה אכלתם
ומה אהבתם לשתות
אך בעיקר אני מכרסם
חצאי עפרונות
שותה דיו
מסימני המחלה:

אצבעותי מלאות
כתמים כחולים
שם החולה:
מעבד תמלילים

אבותי העניים המטורפים
יכולים היו להשאיר לי
דירה קטנה או אמונה אבל
מה הם השאירו לי
מחברת צהובה
פנקס שבו רשמו
מילים בלי סוף
גם הם לא חיו
רק התרשמו

אני לא הראשון שכותב על זה

לנשים שאוהבות אותי
אני חורז שירי אהבה
שירי אהבה זה הכי
קרוב שאני יכול להגיע
לנשים שאוהבות אותי

לגברים היוצאים למלחמה
אני כותב המנון ניצחון
ןאם הם יפסידו מוכנה
אצלי קינה
זה הכי קרוב שאני
יכול להגיע למלחמה
עד נשמת אפכם האחרונה
אני כותב אתכם
אתם יכולים להתנהג רגיל
אל תשתדלו לי

אני מנסה לתפוס
את הניואנסים של
מהות החוויה האנושית
פה שם ועכשיו
אני שאין לי ניואנסים ולא חוויות
רק כושר מסוים להבעה בכתב
ולמות בטרם לידה
והעונש
לכתוב על זה.

כבר מזמן הייתי גומר אתזה
אבל זה לא מגיע לה
היא סבלה מספיק.















לוחמת.

עכשיו גם הם אומרים אתזה.

אבל יותר מכולם
את עצמו.

שהלב יקפא
וישבר.

כמה אלימות כמה עצבים
באיזה רחמים גדולים אני
מפנק אותי
כולם סובלים מאהבה מאוד
תתחנני אלי היום בלילה
תבכי עלי הרבה.

כמה שקשה אני תמיד מרגיש
שזה עוד כלום שיש הרבה
יותר נמוך
אני נבהל ובורח
אני לא יודע להיות שמח
גם לא להיות עצוב

עולם קשוח
אני יכול עליו
רק עם כוח
רק בבעיטות למוח
שישרף הכל בלחש
תתחנני אלי
תתחנני אלי

עולם קשוח
אני יכול עליו
לך על כוח
לך על בעיטות למוח
שישרף הכל בלחש
תתחנני אלי
תתחנני אלי

לחלון שלך הייתי מנגן
עם גיטרה ופרחים
דמעות וגשם

שעטופה בזהב
היא עדיין
גורה.

צבעתי ריסים
שמתי שמלה
והכל כבר מוכן
למסכה.

ובכיתי בימים
משוטט רדוף
הדי עבר
רדוף שיכרון חושים
רדוף אביר אפל
עטוף שחור

רדוף כאב
רדוף נקמה
רדוף שטן צוחק
חרש בצרחה

ושברי שבריי
רסיסי נשמה
נשמת בדולח
חרישה
מבעיתה
נמוגה
נבעטה

אלוהי
הדברים
אלוהי
הצללים
מלאך לבן
מרקד בשחורים

שטן שתום עין
עטוף שלהבות
שכפור חרישי מכסה הכל
גם חומו מגונן עלי
יותר מאורו של הלבן

אבל












שועל הוא שועל הוא שועל

זאת האמת.









ורציתי שתדע
שאני לא סולח.

שבשמינית התחלתי ללכת עם ג'ל בשיער
והם לא הבינו
ולא רצו להבין
וחלק התחלששו
וחלק אמרו שאני נראה כמו נאצי
וחלק צחקו
וחלק התעלמו
וחלק לעגו

הוא לקח אותי לחדר
ואמר לי משפט שלא אשכח כל ימי:
אני מבין שאתה זועק
וגם אם אני לא מבין על מה
אני רוצה שתדע
שאני פה
כדי לשמוע את הזעקה שלך.









איפה נמצא עוד מחנכים
כמו האיש ההוא??!

לו לים היו הופכים
שתי עינייך, אהבת יונים
אז לבטח הייתה מתבטלת
לנוכח הודך בין גלי התכלת

ולו אוכל גם להביע
את נפשי שנכספה
לשמוע שירך אי שם בלילה
בינות למשברי החשיכה

בין ידיך חיפשתי לי מקלט
בעת רודפי כמעט והשיגוני
אך את חמקת, הלכת
בעת נשאתי קולך, תעזביני

ואיך אוכל ואיך אומר
את שאהבה נפשי כספתי
אך שוב ליבך האכזר
נסגר וכמעט שהרגני

כזריחה העולה מן המזרח
דמותך מבעד חלוני
ומיסתורי ומנעולי ליבך
מוללו שפתי ונשאוני

כמלאך לבן עטור תכלת
כשושנה צחורה בגן הורד
כיהלום מבהיק בטבעת המלך
וכנשמת אדם בגוף שלהבת

הרכנתי ראשי בחרש, בלאט
ונשאתי שמך בדומיה
אך את עברת אט אט
ולנצח נפשי בוכיה

מה שהיא חשבה שאני..."

"תמיד רציתי לשאול אותך משהו," היא אמרה.
"בבקשה."
"איך זה לכתוב שיר?"
"כמו לשמוע את קולו של אלוהים." הוא ענה.

"כל מה שילד קטן צריך
זה מבוגר אחד שיאמין בו"

(הרב קרליבך)

הוא מחק אולי לגמרי.
שוב הילד הקטן
שוב חוסר האונים
שוב אי קיום.


קטן
קטן
קטן

"ריבונו של עולם
אם נדבר גלויות
לפעמים אין לי כוח
בעולמך לחיות..."

אשכרה.