הייתי רוצה
לרוץ להרים
לקפוץ למים
לשחות את הים
הייתי רוצה
למצוא אותך
לקפוץ אליך
ולחבק אותך
הייתי רוצה
לגור על החוף
לרקוד כל הלילה
לשחק
הייתי רוצה
לברוח
לעוף
לרוץ
הייתי רוצה
להגשים חלומות
הייתי רוצה לנצח את העולם
הייתי רוצה
לרוץ להרים
לקפוץ למים
לשחות את הים
הייתי רוצה
למצוא אותך
לקפוץ אליך
ולחבק אותך
הייתי רוצה
לגור על החוף
לרקוד כל הלילה
לשחק
הייתי רוצה
לברוח
לעוף
לרוץ
הייתי רוצה
להגשים חלומות
הייתי רוצה לנצח את העולם
נמאס לי כל פעם לנסות
להגיד
להראות
להתחיל מחדש
וכל פעם שוב לקבל מכה בראש
ולחזור לשכב על האדמה
באלי לעזוב את זה
ולשכוח מהעולם
לבנות לי עולם חדש
אני רוצה שתבוא
שתראה לי עולם
שתלמד אותי לאהוב את העולם
ותראה לי מה אני יכולה באמת.
כמה אור יש בעולם
כמה אור יש ביום
אבל עדיף את החושך, בלילה
בלילה אפשר לראות את האמת
ולא את השקרים
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)