מצחיק שאני רגיש לדיבורים על זה, בעצם עצוב,
כי זה מראה כמה עמוק החתך בבשר,
אבל זה אני, ככה, באהבה, בשמחה. בכאב.
וזה לא תלוי בדבר, רק מושפע מדברים.
מבחוץ, מהלחץ, מהקושי בחיים שמחלחל פנימה,
אחרי שעמלתי כול כך קשה לנקז אותו החוצה.
בעצם לא לנקז אותו, רק להעמידו במקומו,
ליצבו, להגדיר לו גבולות גיזרה,
ולהישתמש בוא.
כן, זה בערך החזון לחיים שלווים, חלומו של כול גבר,
ואת זה אני רוצה.
הוא אחרי ובוגר, שקול ואחראי, וילד, ונער.
והוא מתקדם ומשתפר ונסוג והורס וחוזר חלילה,
וכול זה, לא לשב, זה בדיוק מה שבונה בנאדם עד שימצא את מקומו.
וואלה אבא תודה, לא חשבתי שתדאג ככה, מודה, לפעמי אפילו לא האמנתי, מצטער, אפשר עזרה גם בהמשך?
אז אחרי שלוש וחצי שנים של קילוף ושחיקה איטית מהכבוד הראשוני המובנה.
עכשיו אני יכול להגיד.
הוא ילדותי ומשקר(לא שקרן.)
הוא נפגע בקלות, ובמקרה כזה,
הוא לא יבחל בשום אמצעי כיד להחזיר/ להשיב את הכבוד(הוא לא מבין שבדרך זאת הוא רק יורד).
לא תהיה לו בעיה לשקר כדי לשמור על דמותו.
אין סוף למניפולציות הריגשיות שהוא מפעיל על תלמידים.
(שליחת מסרונים תמוהים, הכרזה על אנשים כ"נגררים, שפוטים", טירטור אנשים בין סמחויות.)
הוא חלקלק ורגבובי.
תודה ושנה טובה.
מאה אחוז, בהצלחה.