הצילו. איך הגעתי לכאן
עברו ארבעה חודשים. זה שליש. (אשכרה שליש. זה אומר שרק עוד פעמיים כל מה שהיה עד עכשיו) והייתי בטוחה שאני אשבר אחרי שבועיים (אבל אני כ"כ קרובה לזה עכשיו. זה לא יחזיק עוד הרבה זמן)
וחודש שבט, עם כל מה שזה אומר, נגמר החורף (אבל בכלל לא היה חורף 
) וההרגשה הזו שהעולם קצת משתגע, ויומולדת 
ובגרויות, ומבחנים ותעודות, שחצי מהמורות מתיחסות אליהן ב"תבינו שזה כבר לא משנה לכן הרבה".
וואו. איך זה קרה כ"כ מהר?
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
