קיבלתי מתנה שלא רציתי לקבל
עטופה אדום
נוטפת דם
הם אמרו לי הנה, תפתח ותסתכל
קיבלת חיים היום
בן אדם
לא ביקשתי
לא רציתי
זהו נטל בו לא בחרתי
הם אמרו לי הנה, כולם עוברים בשביל
אבל לכל אחד יש שביל אחר
שאלתי
זה בסדר, גם אצלך הכל יעבור כרגיל
הם ענו, ונעלמו
בודד נותרתי
אני זה לא רגיל
אני זה לא הגוף
אני זה אני זה אני
תודעה כלואה מאחורי פרצוף
והאני זעק
זעק באלם
והגוף הלך
והפה חייך
והאני צרח
ובעט בתלם
אבל רק בפנים
ואיש לא ראה
אנשים המשיכו ללכת
נקודות בודדות על שבילים נודדים
לכל אחד על הגב- עול, מלוא השק
אין זמן או יכולת להביט לצדדים
השביל שלי נמתח לאופק
קצהו לא נראה
שום דבר בעולם לא בטוח
גם לא השתקפות תמידית במראה
זה לא אני
לחשתי אל עבר
יצור שבהה בי מזכוכית כסופה
אני אחר, אני שונה
אתה דומם
אני סופה
הדמות המשיכה בשקט לבהות
אני המשכתי בזעם לבעוט
אני
רוצה
לצאת
לצד השביל בשעת צהריים
שמש יקדה, אכזרית במרום
הישרתי אליה מבט כאוב
והיא רקדה, אדישותה כתהום
אין לי כבר כוח ללכת
מי בכלל מכריח אותי להמשיך
אין בי כבר רגש שאיננו עצב
לקום אינני צריך
משהו
בתוכי
נדם.
אגם לצד השביל
מנצנץ בקרירות
קמתי
והלכתי
והתקרבתי
שוב לא אבעט אני בחוסר און
שוב לא אאבק בחוסר רצון
שקט.
אדוות גלים
מים צלולים
שקט, נדמו הצלילים.
...
הנה.
הנה אני.
...
יד מושטת בשעת צהריים
יד תפסה בידי
יד שאותה לא רציתי
ולמרות זאת תפסה אותי.
...
תעזבי אותי, ביקשתי.
לא.
למה לא.
כי- ככה. לא.
השביל שלי עובר כאן,
מתמזג עם שלך,
לא תלך עוד לבד.
אבל לא ביקשתי חברים.
טוב לי בדד.
השק שלך כבד
מאד
בדקתי
הנחת אותו בשולי השביל.
לכל אחד השק שלו
עניתי
אותי מרגליי הוא לא יפיל
שלי גם כבד, אתה יודע
אבל מצאתי שיטה
תיקנתי לי בימבה
אני נוסעת איתה
פרפר קטן הרים כנפיו
נלחם בגולם העוטף
שנים של קורי אפור ושחור
לפתע האור שוטף
אני, מצמצתי
כאדם שהרגע שקם
קורי הזמן שדבקו בי
נשרו לאדמה ואינם
יש לי מקום לעוד שק
המשיכה היא ללהג
בוא והחלף בגדיך
הם רטובים ואתה תצטנן
...
לא ביקשתי. לא ביקשתי כלום.
אבל עוד יום אחד כאן לא יזיק
אגמים יש בדרך בשפע
ואם הכל שוב יעיק-
...
מדורה בלילה על השביל
שומע סיפור קצת אחר
על פנים וחוץ שהשלימו
על שביל שכבר לא דוקר
סופת רעמים שנחלשת
סופת ברקים שפסקה
על קרן אור מבצבצת
על אני שצלח סערה
...
סירה קטנה בין גלים
נאבקת במים רבים
הגיעה לחוף מבטחים
ועדיין
...
פחד.
מה אם היא תעזוב.
שוב אהיה לבדי
הכאב שוב יחזור
אני שוב לא אהיה אני
...
הבטחה בשעת דמדומים
לצד בימבה חבוטה מיושנת
עכשיו היא נחה וביום,
שני שקים היא סוחבת
ותסחוב.
...
אורות מנצנצים במרחק.
שני חלקים יגעים
שנים שהם אחד
סוף סוף מגיעים
...
הם לקחו את השק בתודה
סחבתי אותו עד הלום
הם השילו ממני הכל
נותרתי אני, יהלום
...
לא ביקשתי
לא רציתי
עבדתי
סחבתי
בכיתי
נפלתי
נפלתי
וקמתי
יושב אני
כבר לא לבד
מביט בשבים מדרך ארוכה
איש איש והשק, כפוף
אבל פתאום הראש זקוף
נשמה שבאה לסיפוקה
זוגות, שלשות, המונים
נברשות יהלומים מנצנצות בשמי הליל
הם אמרו לי, תודה
וכבר לא היה בי פחד
הם אמרו לי, המשך
אל ערימת קופסאות
נרות דלוקים
המשכתי.
עטופה אדום
נוטפת דם
הם אמרו לי הנה, תפתח ותסתכל
קיבלת חיים היום
בן אדם
לא ביקשתי
לא רציתי
זהו נטל בו לא בחרתי
הם אמרו לי הנה, כולם עוברים בשביל
אבל לכל אחד יש שביל אחר
שאלתי
זה בסדר, גם אצלך הכל יעבור כרגיל
הם ענו, ונעלמו
בודד נותרתי
אני זה לא רגיל
אני זה לא הגוף
אני זה אני זה אני
תודעה כלואה מאחורי פרצוף
והאני זעק
זעק באלם
והגוף הלך
והפה חייך
והאני צרח
ובעט בתלם
אבל רק בפנים
ואיש לא ראה
אנשים המשיכו ללכת
נקודות בודדות על שבילים נודדים
לכל אחד על הגב- עול, מלוא השק
אין זמן או יכולת להביט לצדדים
השביל שלי נמתח לאופק
קצהו לא נראה
שום דבר בעולם לא בטוח
גם לא השתקפות תמידית במראה
זה לא אני
לחשתי אל עבר
יצור שבהה בי מזכוכית כסופה
אני אחר, אני שונה
אתה דומם
אני סופה
הדמות המשיכה בשקט לבהות
אני המשכתי בזעם לבעוט
אני
רוצה
לצאת
לצד השביל בשעת צהריים
שמש יקדה, אכזרית במרום
הישרתי אליה מבט כאוב
והיא רקדה, אדישותה כתהום
אין לי כבר כוח ללכת
מי בכלל מכריח אותי להמשיך
אין בי כבר רגש שאיננו עצב
לקום אינני צריך
משהו
בתוכי
נדם.
אגם לצד השביל
מנצנץ בקרירות
קמתי
והלכתי
והתקרבתי
שוב לא אבעט אני בחוסר און
שוב לא אאבק בחוסר רצון
שקט.
אדוות גלים
מים צלולים
שקט, נדמו הצלילים.
...
הנה.
הנה אני.
...
יד מושטת בשעת צהריים
יד תפסה בידי
יד שאותה לא רציתי
ולמרות זאת תפסה אותי.
...
תעזבי אותי, ביקשתי.
לא.
למה לא.
כי- ככה. לא.
השביל שלי עובר כאן,
מתמזג עם שלך,
לא תלך עוד לבד.
אבל לא ביקשתי חברים.
טוב לי בדד.
השק שלך כבד
מאד
בדקתי
הנחת אותו בשולי השביל.
לכל אחד השק שלו
עניתי
אותי מרגליי הוא לא יפיל
שלי גם כבד, אתה יודע
אבל מצאתי שיטה
תיקנתי לי בימבה
אני נוסעת איתה
פרפר קטן הרים כנפיו
נלחם בגולם העוטף
שנים של קורי אפור ושחור
לפתע האור שוטף
אני, מצמצתי
כאדם שהרגע שקם
קורי הזמן שדבקו בי
נשרו לאדמה ואינם
יש לי מקום לעוד שק
המשיכה היא ללהג
בוא והחלף בגדיך
הם רטובים ואתה תצטנן
...
לא ביקשתי. לא ביקשתי כלום.
אבל עוד יום אחד כאן לא יזיק
אגמים יש בדרך בשפע
ואם הכל שוב יעיק-
...
מדורה בלילה על השביל
שומע סיפור קצת אחר
על פנים וחוץ שהשלימו
על שביל שכבר לא דוקר
סופת רעמים שנחלשת
סופת ברקים שפסקה
על קרן אור מבצבצת
על אני שצלח סערה
...
סירה קטנה בין גלים
נאבקת במים רבים
הגיעה לחוף מבטחים
ועדיין
...
פחד.
מה אם היא תעזוב.
שוב אהיה לבדי
הכאב שוב יחזור
אני שוב לא אהיה אני
...
הבטחה בשעת דמדומים
לצד בימבה חבוטה מיושנת
עכשיו היא נחה וביום,
שני שקים היא סוחבת
ותסחוב.
...
אורות מנצנצים במרחק.
שני חלקים יגעים
שנים שהם אחד
סוף סוף מגיעים
...
הם לקחו את השק בתודה
סחבתי אותו עד הלום
הם השילו ממני הכל
נותרתי אני, יהלום
...
לא ביקשתי
לא רציתי
עבדתי
סחבתי
בכיתי
נפלתי
נפלתי
וקמתי
יושב אני
כבר לא לבד
מביט בשבים מדרך ארוכה
איש איש והשק, כפוף
אבל פתאום הראש זקוף
נשמה שבאה לסיפוקה
זוגות, שלשות, המונים
נברשות יהלומים מנצנצות בשמי הליל
הם אמרו לי, תודה
וכבר לא היה בי פחד
הם אמרו לי, המשך
אל ערימת קופסאות
נרות דלוקים
המשכתי.
- לקראת נישואין וזוגיות