הרי אף אחת לא היתה בוחרת להשאיר תינוק ללא השגחה כדי לצבור כוחות

אז למה שלא ידעו את האמת- שלהשאיר בתינוקיה זה כמעט כמו להשאיר לבד?

עדיף שידעו את זה ומכאן- שכל אחת תבחר

אני אגב מזדהה עם כל מילה שלה, מנסיון אישי שלי.

כל אחת יכולה לבחור מה שטוב לה ומתאים לה אבל לא מתוך הדחקה של מה שבאמת קורה עם התינוק שלה בתינוקיה.

בני גילו ובהשגחת מבוגר אוהד.. ונכון את צודקת גם כששולחים ילד לגן או בי"ס חובה להמשיך לפקוח עיניים ולבחון היטב האם הכל בסדר...

א-ב-ל לא זה לא טבעי שתינוק שנולד יורחק מאמא שלו!!! זה לא דרך העולם ולתינוק שרק נולד אין כוחות להתמודד עם הפרידה הזאת!!!

זאת האמת!!

גילוי נאות- כשילדתי את הילדים הראשונים שלי, המילה ביות נראה לי עדיין לא נוצרה אפילו.... ועדיין היה לי קשה לראות את תינוקי בוכה כשהגעתי לתינוקיה ולרוב התינוקות היו איתי, אבל התחושה היתה שאיכשהו בבי"ח התינוק שייך' למערכת ואני סוג של אורחת שעושים לה טובה...

והיום? ב"ה היום האמהות (והאבות) התעוררו לאבסורד שבעניין!! הרי יום אחרי השיחרור כבר לא יעלה בדעת אמא נורמטיבית להשאיר תינוק מאושפז בלי השגחה לאורך הלילה...אז מה פתאום באשפוז המיידי אחרי לידה??

נכון זה מאד מאד קשה.. ואני חושבת שחובה שיאפשרו מלווה צמוד לכל יולדת כל שעות היממה (מלווה אחד לא חמולה מפריעה ורעשנית..) כדי לעזור לה להתמודד עם הצרכים שלה במנוחה ובכלל צרכים טבעיים... 

צריך למצוא פתרונות למנוחת היולדת

אבל הפתרון הוא לא להשתיק את האמת הכואבת שהתינוקות נמצאים במקום שלא טוב עבורם, חד וחלק... ונכון לפעמים צריך לעשות את הבחירה הפחות טובה עבור התינוק כי אין ברירה והאם לא מסוגלת לתת לו את הטיפול הטוב ביותר עבורו, אבל לפחות צריך לעשות זאת בעיניים פקוחות . כמו ששולחים תינוק למעון אין צורך לפצות את עצמנו בתואנות שווא ש'זה הכי טוב לתינוק' לא זה לא הכי טוב לתינוק.. אולי זה הכי טוב לו כי זה במכלול המשפחתי טוב עבור המשפחה... אבל אין ספק שתינוק קטן ירוויח בחיק אמו האוהבת על פני כל מעון או מטפלת..

(אגב, נראה לי (ואולי יתקנו אותי) שדוקא בבתי החלמה דוגמת טלז סטון, יש יותר טיפול מסור בתינוקות, האמנם? מי שהיתה אשמח לשמוע...)

בכל מקרה ילד בריא יש לו רזרבות על מנת להתמודד עם המערכת יותר מאשר תינוק שק נולד...

ובכל מקרה בגלל שיש בעיות במערכות נוספות, נתחיל לפגוע בילדינו כבר מרגע הולדתם?????

חינוך בייתי מורכב וקשה פי כמה מאשר אפס הפרדה- ביות מלא

וברור שגם לי יש דברים שאני מזניחה או מדחיקה וודאי וודאי שאני לא מושלמת

אבל, כשאני נחשפת למידע ש"הורס לי את ההדחקה" אני רואה בזה אות משמים שאני צריכה להתייחס לעניין הזה, להתפלל לה' שייתן לי את הכח והיכולת לעשות את הדבר הנכון ולא מתרעמת ותוקפת את מי שהאירה את עיני שהיא כביכול "כופה עלי את דעותיה" כי היא לא. היא רק מציפה את המציאות ואני צריכה להתמודד.

בית ספר זה מציאות, לצאת לעבוד או לשלוח למעון זה כורח המציאות בדר"כ ואנחנו רק יכולים להתפלל ולהשתדל לעשות את המיטב שביכולתינו.

הגבתי לאותה אחת שהתעצבנה שמספרים לה מה קורה בתינוקיה. ואולי גם באמת התנסחתי בנימה לא כל כך נעימה ועל כך אני מתנצלת. 

אבל אני האחרונה שכופה את דעתי וכשחברה משתפת אותי בקושי שלה להשאיר תינוק בתינוקיה ובוחרת בזאת בכל זאת כי קשה לה עם ביות אני מאד מכילה ומראה לה את הצדדים האחרים שיעזרו לא להרגיש רגשות אשמה.

אבל מי שבתמימות חושבת שבתינוקיה מטפלים לה בתינוק והוא מרגיש בטוח ונחשפת כך או אחרת למידע איך זה באמת מתנהל - כבר לא יכולה להמשיך לעצום עינים לזה. יכולה לבחור להשאיר בתינוקיה בכל זאת וכל אחת יש לה את השיקולים שלה. זה בסדר גמור. אבל שלא תתנפל על מי שהרס לה את התמימות, למרות שזה לא נעים.

איך אני עושה את זה - פשוט: לא נכנסת לשרשורים בנושא. לא קוראת טקסטים שלא בא לי עליהם.

אבל לא יעלה בדעתי לבקש ממי שכן מתכתבת בנושא שלא תכתוב את דעתה... בחירתי מה לקרוא ומה לא.

ולכן גם לא יכולה להתייחס לתוכן דבריך (כי לא קראתי אותם)

מאחלת הצלחה וסיעתא דשמיא לכל אחת בבחירותיה.

וזה בהחלט כולל את מערכת החינוך.

ושוב, מה את משווה בין האפשרות ליישם חינוך בייתי לביות? השני אפשרי הרבה יותר, ואם המערכת תתכוונן אליו יותר הוא גם יהיה קל יותר.

את ממש לא היחידה שהיית בתינוקיה אגב, גם אני הייתי ולא ממש התלהבתי

אבל בשעתו זה מה שהיה מקובל, ואלמלא שהאירו את תשומת ליבי ועיניי לאבסורד שבדבר, אולי לא הייתי מתוודעת לבעייתיות שבמצב הבלתי טבעי הזה.

ב"ה שיש  נשים אמיצות שמוכנות לומר ולהסתכל למציאות בעיניים.

ושוב, אני בעד גם במקרים של חינוך.

כן המציאות לא תמיד נעימה, אבל רק כשמתמודדים איתה באמת, מצליחים לשפר אותה גם אם לא מגיעים למציאות אידיאלית.

לחיים היא המשמעותית ביותר!! לגבי השעות/ימים ראשונים אני בהחלט חושבת שאין דרך לכמת..

אבל למה את חושבת שפגיעות אחרות מצדיקות את הפגיעה הזאת שאפשר למנוע אותה בקלות רבה, ויודעת מה? רוב האמהות כשהן מתוודעות לעניין וההגיון שבו מסכימות איתו די בקלות כי הוא מסתדר להן עם ההגיון.

אגב, הרבה כתבו כאן ואני בתוכן שאפשר לנסות ואם זה קשה מדי להפסיק... אבל למה שלא לתת לפחות סיכוי?

כמו חברות, תעסוקה מגוונת, הפעלות ריתמיקה וכו'...

לא נראה לי שעם כל היצריתיות מישהו יכול לטעון שיש רווח כל שהוא לתינוק עצמו(כלומר לא רווח עקיף שאמו תנוח וכו') בהימצאות בתינוקיה...

תינוקייה היא מדגרה טובה לחיידקים - נמצאים שם ביחד הרבה פונדקאים שמערכת החיסון שלהם חלשה.

בביות התינוק צמוד לאמו, שהיא בעלת מערכת חיסון בוגרת. וכשהיא נחשפת לאותם מחוללי מחלות שהוא נחשף אליהם - היא מייצרת עבורו את הנוגדנים המדויקים שהוא זקוק להם.

תינוקייה היא מדגרה טובה לחיידקים - נמצאים שם ביחד הרבה פונדקאים שמערכת החיסון שלהם חלשה.

בביות התינוק צמוד לאמו, שהיא בעלת מערכת חיסון בוגרת. וכשהיא נחשפת לאותם מחוללי מחלות שהוא נחשף אליהם - היא מייצרת עבורו את הנוגדנים המדויקים שהוא זקוק להם.

ניסית פעם להתקרב לגור חתולים ליד החתולה שזה עתה המליטה? ככה נראה אינסטינקט אימהי אחרי לידה ואין מישהו אחר שיטפל לך בתינוק באמת, לא אחזור על ההסברים של מה שקורה בתינוקיות. אמרו פה מספיק.

לא בטוחה שזאת ההגדרה הנכונה. אולי זה תלוי ילד...
הם ישנים הרבה אבל גם הרבה יונקים ועל הידיים. וישנים לאו דווקא בלילה.

אפס הפרדה לא יצא לי להיות. אבל בביות כן.
זה לא קל אבל הכי טבעי שהילד יהיה עם אמא שלו.

ככה שגם אם זה קשה- זאת המציאות ואיתה מתמודדים

תפרים לדעתי זה גורם קושי מאוד משני, זה קושי "מהצד" לא הקושי העיקרי

אני למשל לגמרי לא נעזרת באחיות כי לא צריכה ב"ה. כך היה גם אחרי לידה ראשונה. ביות מלא תמיד (חוץ מלידה ראשונה שלא הסכימו ובשעות הלילה חייבו אותי לשים את התינוק בתינוקיה אבל קראו להנקות)

הבאתי לו מהבית בגדים שנפתחים מקדימה (ולעצמי ביקשתי כמה חלוקים מחדר לידה, כי במחלקת יולדות החלוקים סגורים מקדימה), וככה יכולתי שעות לשים אותו עליי במגע עור לעור. היה גן עדן!! אני זוכרת את האחות שנכנסה לחדר וראתה אותי איתו ככה, קורנת מאושר, ואמרה: וואו, זה נראה כל כך נעים. גם כשבאו לתת לי איזו זריקה נשארתי איתו עליי, בשכיבה. תענוג!

ממש חידדתם דברים.

לצערי הבנתי שבמאיר אפס אפרדה זה אפס הפרדה, ואי אפשר להשאיר לתינוקיה אלה אם כן יורדים לביות מלא או חלקי. מצד שני שם יש חדרים פרטיים ובלניאדו זה שתיים בחדר (מופרד בוילון כאילו?)

איך אפשר מלווה 24/7, יש שם עוד מיטה??

מתי אני צריכה לציין את הבחירה באפס הפרדה? ברגע הלידה?

שוב תודה ממש

שבלילה התינוק לא יכול להיות איתך. ואם חשוב לך להשגיח עליו את נאלצת לבלות את הלילה בחדר הנקה שבמתחם התינוקיה, את לא יכולה לקחת אותו לחדר שלך. זה יכול להיות מאד לא נח.

בביות מלא אין שום בעיה עם שירותים או מקלחת - או שהם גדולים מספיק בשביל להכניס את התינוק איתך או שאת יכולה לבקש מהאחיות לשמור על התינוק בזמן שאת מתקלחת. זה לא נקרא "ביות חלקי"

*מאירה את עיניך כדי שלא תמצאי את עצמך בביות חלקי, מעונינת בתינוק בלילה בחדרך ולא יכולה.

ממליצה שתעשי ככה-

א- לכי על אפס הפרדה וביות מלא, כי ברור שזה הכי טוב לתינוק.

ב- תעשי כל מה שאפשר כדי לעשות את זה קל עבורך. מלווה צמודה (רצוי אישה, לטובת המאושפזות האחרות), ולא להתבייש לבקש ממנה כל דבר - שתחתל, שתביא לך אוכל מהחדר אוכל (אפילו אם המגישות לא מתות על זה...), וכו' וכו'. על מקלחת אני מציעה לוותר. גם ככה לא הכי בריא להם מקלחת ביומיים ראשונים.

ג- אם עשית את כל הנ"ל ואת רואה שבכל זאת זה יוצא לך קשה, קשה מדי - תגידי שהתחרטת על הביות המלא ותשימי בתינוקייה בלב שקט. את ההשתדלות שלך עשית, ורבש"ע מנהל את העולם ובע"ה יהיה עם הקטן ויגן עליו מכל רע. זה שיעור חשוב להורות שלא תמיד אנחנו מסוגלות להגשים את האידיאל. העיקר שמשתדלים, בגבולות היכולת והמאמץ הסביר.

אל תסיקי ממה שכתבתי שזה חייב להיות קשה נורא. זה יכול להיות גם ממש קל וכיף. אבל א"א לדעת מראש.

את צרכי התינוק.

אנחנו כציבור יולדות צריכות לדרוש את האפשרות הלגיטימית הזאת כאופציה.

זה הפיתרון שנותן מענה נפלא ליולדת, חיסכון מקסימלי בכח אדם לבית החולים, ודורש מסירות רבה ממישהי במשפחה.

אבל לי אין את מי להביא!! ולעוד הרבה נשים אין!

ולהביא אמא מבוגרת ממך שתשב כל הלילה על כורסה ולא תוכל לישון נורמלי, בעיני זה לא כיבוד הורים.

זהו, גמרתי להתרגז על השטות הזאת.

צריך להבין שזה נפלא אבל זה לוקסוס שלהרבה אין אותו.

פיתרון אמיתי היה אם העומס על בתי החולים היה נמוך יותר והיה יכול להיות סיוע צמוד יותר מהאחיות.

דרך אגב אני הייתי ביולדות א' בשעצ והיה לא עמוס בכלל, התינוקיה היתה רגועה ונפלאה. הייתי שם הרבה וראיתי. רק כשעזבתי היה פתאום עומס והיו בכיות. ואישית לא יכולתי לקום בכלל ביום הראשון וגם אחרי כן הייתי חלשה נורא. בקושי הלבשתי את הפשושית ביום השחרור, הייתי כולי מזיעה וכמעט מעולפת רק מזה. אז נמאס לשמוע מכמה זה נורא לתינוקות. ב"ה שיש את השירות הזה בבתי החולים, וזה יהיה גרוע מאד אם כולם יבטלו את התינוקיות ויסמכו על הסיוע של משפחת היולדת.

ועכשיו כולן פה תגדנה את בסדר, לא היתה לך ברירה, לא יכולת.. אז לא, אני בסדר כי ראיתי שגם בתינוקיה היה בסדר.

מישהו/מישהי שיהיו איתן, כמו הרבה מאושפזים אחרים בכל המחלקות בביה"ח.

 פעם לא הרשו למלווים בכלל להיות עם החולים במחלקות השונות והיום הצוות הרפואי מעודד את זה ומסתמך על המשפחה. 

אגב בעיני זה תפקיד המשפחה יותר מאשר תפקיד הצוות.. גם פעם כמו שהזכירו את זה, החמולה היתה מתגייסת לעזור ליולדת. אני חושבת שצריך להחזיר את המשפחה לעניין, וכמו שכתבו כאן מדובר על יומיים בסה"כ אז לדעתי אפשר להסתדר... עם משפחה /חברה או אפילו מישהי בתשלום כמו שכתבו.

אגב במצב כזה הצוות יוכל באמת לעזור למי שאין לה אפשרות ומשפחה להיתמך בהם.

אבל שוב, בעיני מדובר בנורמה חברתית , אגב נורמה שצריכה להימשך גם לבית היולדת במשכב הלידה.

בואנה נסתכל רגע על ההיסטוריה של הלידה בכלל,

בעבר הרחוק לידה היתה אירוע משפחתי/קהילתי, היו נוכחים/נוכחות בו נשים ואנשים הקרובים ליולדת  והיא היתה מוקפת בחברה  תומכת בכל זמן משכב הלידה.

אח"כ האירוע הפך להיות רפואי והרופאים השתלטו עליו והתאימו אותו לנוחות שלהם. ואז היולדת הפכה למספר והמשפחה הוצאה מהתמונה.

  לא הרשו למלווה ללוות את היולדת בחדר הלידה!!! הייתן מאמינות?? בזמן שסבתא שלי ילדה היולדת הוכנסה לחדר הלידה לבדה!!! אף אחד לא חשב שהמשפחה צריכה ללוות אותה בפנים, הלידה היתה אירוע רפואי ששייך לרופאים בלבד, כמו אגב כל המחלקות כפי שהזכרתי. יש ספר של הנס פאלדה שמתאר את האימה שבמצב הזה (איש קטן מה עכשיו) בעיקר אגב מעיני הבעל שפשוט הודר מהבמה כאילו התינוק לא שייך גם לו...

כולנו מכירים אגב את הסיפור על האחות שיוצאת להודיע לאב הטרי על התינוק שנולד לו...

אצל אמי וחמותי שתחיינה, זאת היתה התפיסה בלידותיהן הראשונות ובלידות האחרונות המצב השתנה מעט..

אצלי בלידות הראשונות המצב השתנה עוד מעט.. הרשו רק לבעל להיות שותף בלידה ואם היולדת רצתה מלווה נוסף הבעל היה צריך לצאת, או להישאר בגניבה...

התינוקות היו 'שייכים' לתינוקיה ואוי ואבוי אם היית משאירה את התינוק בחדר בשעת ביקור... התירוץ היה שיש מבקרים והם מלאי חיידיקים... (לא, כי התינוקיה  ובי"ח בכלל הם ממש מקום סטרילי... <צ>)

ב"ה היום המצב טוב לאין ערוך וזאת בעיקר בשל תגובות ששיקפו את המציאות המעוותת על ידי נשים אמיצות שקראו לא עוד.. החזירו לנו את הלשיטה והזכויות על גופנו ועל הלידות שלנו!! החזירו לנו את השליטה והזכויות על התינוק שלנו!

כל העניין הזה הוא עניין תפיסתי תרבותי, וככל שהמודעות לנזקים שקיימים במערכת הנוכחית, תגדל, כך המצב ישתפר כמו שקרה עד עכשיו.

הגדול שלי כמעט בן 16 ב"ה, והקטנה בת שנה וחצי ב"ה, אין שום קשר בין סגנון הלידה שהיתה לי בלידה הראשונה לזאת של הקטנה. בלידה הראשונה לא הרגשתי שיש לי זכויות להבין מה קורה ומה נעשה בי. רציתי לעשות מקלחת אך המיילדת טענה שזה 'ביזבוז מים' ואמרה לי לצאת אחרי כמה דק' למרות שהמים הרגיעו את הכאב, המיילדת אמרה בואי קחי אפידורל במקום... ואז השכיבו אותי במיטה וסאלמת... כמה נוח לצוות! ב"ה והרבה בזכות נשים יקרות ואמיצות שסללו עבורי את הדרך התפיסה שלי לגבי לידה וזכויות היולדת והתינוק כ"כ השתנתה עם השנים, שבלידה של הקטנה ילדתי בבית לאחר שהבנתי שזה הדבר הנכון ביותר עבורי ועבור ביתי ולא, אני לא חושבת שלידה בייתית מתאימה לכולן... ולכן אני בעד התאמת ביה"ח לצרכי היולדת והתינוק כמה שאפשר. ובע"ה כמו שהמצב הלך והשתפר הוא ימשיך וישתפר, אבל רק מלמטה, עם מודעות ציבור היולדות לזכויותיהן.

(אגב, רק כדי להראות שמדובר בתפיסה תרבותית,  כשיש סב חולה בבי"ח לדוג' המשפחה לא עושה משמרות בביה"ח?  גם כשמדובר באישפוזים ארוכים, רוב המשפחות תתגייסנה להיות סביב השעון אצל הסב החולה... וכשמדובר ביולדת מדובר רק בשני לילות! וביום היא לא חייבת עזרה צמודה כל הזמן...)

המשפחה כבר לא משפחה אם מישהו בבי"ח?? באמת שאני לא מבינה, בעיני זה הכי טבעי בעולם שהמשפחה תהיה נוכחת ומעורבת, כיבוד הורים זאת מצווה של המשפחה לא של הצוות, וזה שאדם מאושפז לא מפקיע אותו ממשפחתו.

לעולם לא יהיה מספיק כח אדם כדי לתת לכל איש ואיש את מה שהוא באמת זקוק לו.. אלה סתם חלומות אוטופיים בלתי מציאותיים..

אם יהיה מספיק כסף במערכת הבריאות אישית אני מעדיפה שיפנו אותו קודם כל למיטות אישפוז נוספות שחסרות, אח"כ לתרופות נוספות לסל הבריאות ועוד טיפולים חדשים ומצילי חיים שנותרים בחוץ.

אני לא רואה שום סיבה למה שהמשפחה לא תהיה מעורבת. נכון זה קשה מאד מאד לעיתים, אבל זה המצב, זה לא נגזרת של חוסר כוח האדם אלא של המצב שבו מישהו חולה.

מקסימום צריך לשפות את המטפל הסמוך לחולה דרך ביטוח לאומי על חשבון שעות סיעוד וכו', ואני בהחלט בעד שביטוח לאומי יממן דבר כזה.

לגבי התגייסות ליולדת, בעיני שוב זה תפקיד המשפחה והחמולה, ואולי עצוב שזה הפך להיות מופרך כ"כ בעיני החברה המערבית, עד כדי כך שאת מרגישה כאילו הצעתי לך להיות נזקקת ח"ו, בעוד שמדובר המהלך טבעי נורמלי ובריא שב"ה כולנו חלק ממנו, כך היה מאז בריאת העולם וכך ימשיך בע"ה. חבל שהפכנו מנוכרים כ"כ לאנשים הקרובים לנו ביותר, המשפחה שלנו.

אף אחת שילדה ונסמכה על ידי משפחתה בעבר לא הרגישה 'חולה' או 'נתמכת סעד' האלא פשוט 'יולדת' וזה היה הכי טבעי ונרומלי שכולם יעזרו לה ויתגייסו לשם כך, כולם גם ידעו שבע"ה זה גלגל, וגם הן או בנותיהן תזדקננה לזה ואותה יולדת במצב אחר תהיה דוקא במעגל התומכות.

ונכון, אני גם חושבת שיש יולדות שצריכות  ליווי יותר צמוד, אם כי לאו דוקא 24/7 רוצה להגיד לך שהסתדרתי עם התינוקת שלי לבד אחרי הלידה מצוין (בבית) ונזקקתי לבעלי רק כדי שאוכל לישון מדי פעם.. אבל אני בהחלט לא ישנה 24 שעות ביממה... אגב, את חושבת שאחרי היומיים האלה היולדת כבר מסוגלת 'לעמוד על הרגליים'? אם זה המצב ביומיים הראשונים, לא נראה לי שאותה יולדת נהיית פופאי בין רגע כשהיא חוזרת הביתה, ומה אז?

הלואי שנוכל לשוב ולהיות משפחתיים וקהילתיים יותר כמו שהיה בעבר, אם יש משהו שהקדמה הרסה זה את הדבר הבסיסי והנחוץ הזה.

שלו (מדברת על קשישים), אחרת הוא יכול לרצות כוס מים ואף אחד לא יביא לו במשך שעות עד שיגיע בן משפחה, או וזה נורא יותר- ישימו לו טיטול (למרות שאין צורך פיזי) כי אין כח וצוות לקחת אותו בכל פעם לשירותים...

עוד כמה מחשבות פזורות על הורות וחסד

"זה לא קשור לטובת התינוק או לא אלא לזה שהשירות הרפואי בארץ אמור להיות נגיש במידה שווה לעשירים ועניים, לכאלה שעלו לארץ לבד ואין להם פה הרבה משפחה ולכאלה שההורים שלהם מבוגרים יחסית וכו'.

אי אפשר לדרוש שירות רפואי ציבורי שווה לכולם וגם לדרוש לוקסוס ורמת שירות גבוהה. שירות ציבורי מעצם היותו כזה, הוא עממי, ועונה על הצרכים הרפואיים הבסיסיים . אף אחד לא חייב לך כלום.

ולחשוב שאנחנו חיים בעולם שבו כולם שווים וכולם מקבלים שירות או טיפול זהה- זה קצת נאיבי...

גם זקנים וחולים מטופלים בד"כ לפי כמות הכסף שהם יכולים להזרים. 

1. אישפוז נצרך והכרחי לצורך קבלת שירות רפואי שלא ניתן לקבלו (בשלב זה) בבית החולה.

לכן מבחינת הצוות בבי"ח, אישפוז (בכל המחלקות אגב) כולל בעיקר פעולות רפואיות כמו לקיחת דמים/ מעקב אמצעות מכשירים כמו א.ס. וכד'.

מניסיוני אישפוז בכל המחלקות לא רק ביולדות אינו כולל כלל טיפול שוטף. במחלקת נשים לא חלמו להביא לי את הקערה כהקאתי את נשמתי והייתי חלשה כמו זבוב .. במחלקה הכירורגית אחרי ניתוח לא חלמו לעזור לי לקום לשירותים...  אלמלא שהיה לידי בן משפחה אוהב באותו זמן הייתי נשארת לבדי ו/או שהייתי מסתדרת או שלא... 

אולי זה בגלל שכבר הפנמתי את מצב הרפואה בארץ, אבל בעיני זה מצב תקין. בי"ח נועד לפעולות רפואיות, לגבי השאר החולה צריך את המשפחה שלו, בדיוק כמו בבית אגב, גם אם הייתי בבית באותו זמן, הייתי זקוקה לאוהבי.

אז בעיני מי שחושב שהוא 'מאשפז' את יקירו בבי"ח (או בבית אבות למשל ) וכעת הוא יוצא לחופשה מכל המחויבות שלו כלפיו, טועה. אותו מאושפז לא יקבל את מה שהוא זקוק לו ובעיני זה בסדר כי  זה לא מתפקדי הצוות הרפואי ואין באפשרותו לתת לו זאת. 

רפואה ציבורית זה אומר שתרופות יהיו בזול, שבדיקות לא תעלנה כסף, שאישפוז בלית ברירה, לא יעלה כסף, ניתוחים ועוד ועוד... וזה קיים בארץ. יש מה לשפר ברפואה הציבורית ובעיני השיפור צריך להיות בתחום הרפואה כמו שכתבתי עוד תרופות עוד טיפולים חיוניים לכל. 

בעיני לקחת כסף חיוני מתחום שירותי הבריאות ולהפנות אותו לפעולות שגם משפחה יכולה לעשות, זה בזבוז משווע של כספי ציבור. הרי תרופות חיוניות עם כל הרצון המשפחה לא יכולה לייצר בעצמה, אבל סוג של סיעוד- כן.

בעיני בי"ח לא 'צריך לקחת אחריות' על המטופלים שלו אלא מבחינה רפואית. לדאוג שיקבלו את הטיפול הרפואי הטוב ביותר- זה כן, לגבי השאר אין זה מתפקידו.

אגב, דוקא מהפן הזה יש פחות חשיבות לעשירים ועניים, כי לפעמים דוקא במשפחות חסרות אמצעים, יש הרבה אהבה ואכפתיות ותמיד תראי מישהו מבני המשפחה ליד הסבא הקשיש. 

נכון זה יוצר פער בין אלה שיש להם מעטפת חברתית לאלה שאין להם, וזה באמת עצוב מאד, אבל כפי שכתבתי אם רוב החולים יהיו עטופים ע"י המשפחות שלהם, אז הצוות יוכל להעניק יותר למי שבאמת אין לו. 

2. לגבי זה שכתבת- מי שמרגישה מעולה אחרי לידה, אז אני לגמרי לא מאלה. ההריונות שלי מאד מאד קשים ואני חלושה ביותר אחרי  לידות. לוקח לי חודשים להתאושש ולחזור לעצמי. אבל תינוק קטנטן לא דורש הרבה פרט להנקה וזמן יחד עם אמא שלו... להחליף טיטול  זה באמת לא כ"כ קשה, ואין שום חובה לרחוץ אותם בימים הראשונים כמו שכתבו כאן...

שוב בעיני, זה עניין של תפיסה, אגב, בילדי הראשונים כמו שכתבתי, לא יודעת אם קראת כאן למעלה, גם התפיסה שלי היתה שונה.. וכאמור בזכות נשים יקרות מפה, הפורום הזה, התפיסה שלי השתנתה אט אט, וגילית עולם חדש ומופלא שדוקא מתאים לי מאד לערכי הכלליים.

לפעמים כדאי לנסות לראות מה נכון בגישה שונה משלי, פעמים רבות מרוויחים מכך.

בבקשה, אל תקראי את זה בנימה מתנשאת, אני מתכוונת מכל הלב, תנסי לקרוא את כל מה שכתבו כאן בשירשור לא מתוך עמדה מתגוננת כאילו מאשימים אותך שאת אמא לא מספיק טובה. להיפך את אמא נהדרת!!! ומספיק שתשכבי עם התינוק שלך במיטה רוב היום בבי"ח כדי שתספקי לו את מה שהוא זקוק לו... אותי זה מאד מאד העצים כשהפנמתי את זה. התינוקי הקטן הזה בסה"כ זקוק לקרבה שלי ואז הכל (או הרוב) בסדר גמור מבחינתו. דבר כ"כ מדהים! אי אפשר לשחזר את זה בגיל יותר גדול  (ואני מתכוונת לגדול)  לצערי...

למה התינוק צריך השגחה שאני רגע נכנסת להתפנות אם הוא נמצא במקום מוגן?

לחדר האוכל הוא גם יגיע איתי?

למה קשה בלי מלווה? רב הסיכויים שבעלי לא יהיה נוכח תמיד ולא תמיד יהיה מישהו

כל כך עצבן אותי שבאו לבקר אותי על הבוקר שאחרי הלידה, עוד אפילו לא התקלחתי 

אנשים- טקט!

אני דווקא ממש ממש שמחתי שבאו לבקר אותי בבוקר אחרי הלידה (ילדתי ב 21 בלילה)

ועדיין מסכימה שכדאי לשאול ברגישות את היולדת אם זה מתאים לה

זה לא קור לסוודר

זה נדיר למאי

ועוד יותר נדיר ספציפית ללג בעומר

מרכז/ דרום מספיק קפוצון

איזור ירושלים ודומיו בבוקר ובערב צריך מעיל ומשהו חורפי 

אנחנו בדרום שהלילות בו יכולים להיות קרים.

היום בלילה אשלח את הגדול עם קפוצ'ון.  

לק"י

גם אצלינו בערבים בחוץ צריך קפוצ'ון. בבית לא...

הילדים לוקחים גם בבוקר לפעמים.

היינו לחלאקה במירון, אני זוכרת שלקחנו קפוצונים, הילד היה עם קצר

כולנו לא לבשנו את הקפוצון כי לא ממש היה צורך. היינו שם באמצע הלילה. 

בדרום קר בלילה אבל ביום נעים

מנעד של 10 מעלות בין היום ללילה

בירושלים המקסימום 16-17 זה קר בפני עצמו

ובגלל שבלילה הטמפרטורה די נמוכה

כל היום מרגיש קר

ואם אין שמש אז בכלל

ביום מאד נעים אפילו חם

בלילה עדיין שמה לחלקם פוטרים

10 יכול לעלות ל20 ואז אפילו חם בשמש

אם הוא נשאר על 16 ואין שמש

ממש קר

במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים

לא יודעת אם קצרים או עד הברך.

לק"י

אם אני אספיק היום לצאת מהבית לקניות, אני אנסה לבדוק שם ולכתוב לך.

לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.

היה 75

חתמו צו שהעלה ל150

הצו פג, הצביעו לא להאריך אותו ממניעים פופוליסטיים מעצבנים, ירד חזרה ל75 לכמה ימים

ואז חתמו צו חדש שמעלה ל130 והוא עדיין בתוקף ב"ה.

אבל את יכולה לבדוק שוב.

לא חושבת שירד עדיין אחרי ה130, אני דיי עוקבת על זה.

נמצאת במכס

אף פעם לא היה כזה דבר

וקניתי בסכום מעל 75 דולר ופחות מ130..

ראיתי באתר למעלה, מה שתמיד משתנה

שעד 130 דולר אין מכס

נשמע שאת ממש לוקחת על עצמך את כל האחריות של העבודה על הכתפיים, מתוך אי נעימות, ואולי קצת ריצוי.

זה לגטימי שאת מרגישה חשש לאכזב את הבוס, אי לא רוצה לצאת עובדת פחות אחראית או משהי כזה, ויחד עם זה גם את בטח מרגישה שמשהו פה עובר את גבול הטעם הטוב, ואת משלמת מחירים משמעותיים על אובר האחריות שלך כלפי העבודה,

מחירים שבאים על חשבון האחריות הקודמת שלך אלייך ואל משפחתך.

בסופו של דבר גם מצד ההערכה, אנשים יודעים להעריך יותר אנשים שיודעים מה כן ומה לא, ומסוגליח לשמור על הגבולות שלהם.

אז מה עושים עם האי נעימות?

עובדים עם מה שיש בשורשה❤️

נניח שתקחי יום חופש בסוף, ובואי נרחיק לכת שלא ימצא פתרון. מה יקרה? מה את עלולה להרגיש מול עצמך? מה את פוחדת שיקרה אז?

זה מקום בנפש שהוא לא בטוח, והדרך היא לעבוד עם המקום הזה באופן שמשחרר את הפחדים ונותן מענה ובטחון עצמי שאינו תלוי בפרצוף שיעשה הבוס או לא.

לדעת לתת לעצמך את האישור שאת טובה וראויה בלי תלות בגורמים חיצוניים...

אני ראויה ואני באמת סופר וומן. והבוס דלי יודע את זה. אבל הוא הטיפוס הדוחף, ואני מבינה את זה והוא הבוס. ותכלס אני צריכה לעשות עבודה עם עצמי, מתי מתאים לי לתת אקסטרה (אתמול נסעתי במיוחד לאיפשהו ועשיתי אקסטרה שעות, תכננתי את זה מראש וזה היה בסדר גמור), ומתי אני מציבה גבול של זה כבר מגדיש את הסיאה.

חשבתי לעצמי אם לדחות את הטיפת חלב אבל וואלה לא, זה גם חשוב. סתם ההרגשה הזאת שבדקה שמוביל המוצר יגיע, הבוס שלי ישאל אם אני שם. ולא, לא בטוח שאספיק לדלג מעל פקקי הבוקר ולהגיע בשניה. אבל אולי אני צריכה להיות ברוגע. להגיד לו שאני בדרכי. ושהכל יהיה בסדר.

מתגמלים אותך על כל העול הזה?

אני במצב דומה שמתי גבול ואמרתי עד כאן. עבודה כבודה במקומה מונח, אבל היא רק עבודה,ויש גבול לכמה רוחב פס אני נותנת לה לתפוס אצלי

לדעתי את צריכה להרגיש ממש בנח לא לתת לה להשתלט לך על החיים.. ראיתי לא מעט א.נשים שעשו מעל ומעבר וזה יצר אצלם המון משקעים, ובסוף אחרי כמה שנים עזבו ועברו למקום אחר שהיה להם יותר קל ולא הבינו למה שקעו ככ / למה השקיעו ככ על חשבון הילדים/ דברים שחשובים להם

אני לא נגד השקעה, אבל שימי לב שזה באמת לא עובר את הגבול שלך כי יש מקומות שנוטים לנצל את המסירות היתרה של העובדים 

אבל יש 2 בעיות-

1. הבוס שלי לא כ"כ מוצלח ביחסי אנוש אז קשה לו למצוא אנשים שהוא חושב שמתאימים

2. לפי המשכורת שהוא מציע (לגיטימית בתחום העבודה שלנו) לא מגיעים אנשים ברמה שהוא מחפש

כרגע מה שהוא מצא זו מישהי למשרת סטודנט חלקית שתגיע באוגוסט כשאני לא נמצאת רק כדי לכבות שריפות

ומה זה מתגמלים... הוא מאוד מעריך ולפני חגים נגיד הוא מצ'פר (אקסטרה מעבר למה שאני מקבלת מהארגון עצמו), וגם כשביקשתי ממנו העלאה הוא ישר הסכים. אז מניחה שכן? הוא מתגמל אבל גם מאוד דורש

צודקת. אני צריכה לראות מתי זה מתאים לי ומתי לא. ותכלס זה באמת עבודה עם עצמי כי הבוס ברור שהוא ירצה שאגיע תמיד ושתמיד הכל יתקתק, אין יותר מדיי איך לשנות את זה

אם המעסיק שלך מסכים מיד להעלאת השכר שאת מבקשת ומעלה בדיוק בסכום שביקשת משמע שהיית צריכה לבקש את ההעלאה חודשיים קודם ובסכום כפול.

זה תדעי לפעם הבאה שתבקשי 

שהכל היה עלי ודברים קרסו כשלא הייתי

אז קרסו

והיו הרבה בעיות

אבל הייתי חולה/ יצאתי לחופש/ הילד היה מאושפז

עד שלמדו שצריך ממלאת מקום

ומאז יש

ולא רק מ"מ

מאז למדתי לעבוד בקצב נורמלי

לא לעשות עבודה של כמה אנשים

ולא לתת ללחץ של אנשים להשפיע על קצב עבודתי

זה גם עשה את העבודה שלי טובה יותר

כי כשעובדים בקצב נורמלי

אפשר לשמור על יותר פוקוס

ואז גם הבוס שלי למד

מהו הקצב שלי

ושכדאי לו לשמור על הקצב הזה

כדי שהעבודה תצא איכותית 

כמו שאמרתי ל@המקורית, הוא באמת מחפש עוד עובדת אבל זה קצת קשה לו. באמת כשהייתה עוד מישהי הכל היה הרבה יותר נעים.

ועוד בעיה עם הבוס שלי, שהוא לא קולט את הקצב 😂 ואולי אני זו שלא מסבירה מספיק... כל פעם שאני אומרת לו שזה ההספק האופטימלי, הוא מנסה לדחוף עוד דברים. ולא משנה כמה אני מסבירה לו הוא לא קולט. הוא מעריך יותר קצב עבודה מאשר איכות עבודה, זה מופלא (וטיפשי) בעיניי אבל לא ממש הצלחתי להחדיר לו את זה.

אישית אני מרגישה שתכלס אני יכולה לעבוד באופן יעיל יותר, ואולי באמת להספיק יותר, אולי זה מה שמונע ממני להגיד לו שהקצב קצת מוגזם. אבל מצד שני אם אני אתן 100% מהכוחות שלי בעבודה, לא ישאר לי כלום לבית

הוא עצמו עובד בקצב מהיר ואינטנסיבי יותר

אבל הוא ראה שהתוצאות שלי הרבה יותר טובות שאני מנהלת את הלוז

לכן הוא למד להתכוונן אלי

אני גם בוסית בעצמי

ואני נותנת ספייס לעובדים

אבל אם מישהו לא נותן עבודה טובה

אני כן מלחיצה אותו וכן דורשת יותר

זה הולך ביחד

תוצאות= ספייס

אין תוצאות טובות= יותר מעקב ולחץ

ויש בוסים שכל הזמן מלחיצים

מעבר לזה שהם פשוט גרועים

זה גם ניצול עובדים

לזה לא הייתי מסכימה (בעבר אגב הסכמתי ושלמתי על זה מחיר

עם השנים למדתי

לא לתת לאף אחד לנצל אותי)

זה עובד שטס עם הקידום והמשכורת שלו קדימה.

אם באופן זמני יש בלתם ואת נכנסת מתחת לאלונקה זה יכול להשתלם לך.

חשוב לשים לב לכמה דברים:

1. שמשהו מתקדם עם פתרון לבלתם. שאת לא תהפכי להיות הפתרון הקבוע.

2. לשקף לבוס את המחירים שאת משלמת. לא בקטע מתבכיין אלא שידע באמת מה זה דורש.

3. אם זה יותר משבוע-שבועיים לבקש הערכה לא רק מילולית.

4. להציע להם מה יכול לעזור לך לעמוד בעומס. נניח עבודה מהבית, שישלמו על יום מלא, מוניות וכל מה שמסביב שיכול לתמוך ובשבילם זה כסף קטן.

5. לספר להם כמה את עובדת טובה. לשקף את מה שאת עושה, ולא רק את המחירים. צריך לעשות את זה בטאקט ובאלגנטיות, אבל זה חשוב.

למשל בשיחת סמול טוק נגיד השבוע שיתפתי שהייתי צריכה לתדלק פעמיים השבוע (מעיד על זה שנסעתי כל יום למשרד השבוע כשלרוב עובדים פעם-פעמיים מהבית) זה התפתח לכיוון שרציתי ואז המנהל שלי אמר שאני סופרוומן או משהו כזה.

כלומר הוא רואה גם את העשייה עצמה. אחרת הוא לא מקשר בין כל החוטים. כי כל יום היה לי משהו חשוב בכובע אחר שלי וזה התנקז וזה לא שקוף לו מספיק.

גברים יודעים לדבר את מה שהם עושים, נשים הרבה פעמים עושות ולא מדברות. ואז נוצר תסכול והרגשה שהמסירות לא מוערכת מספיק.

נגיד אם חשוב לי גם לדחוף למצוא פתרון קבע אז אני אומרת שעם כל הרצון הטוב לעשות גם ד ואני מבינה שזה חשוב וממש רוצה לעשות גם ד,

אם יפול עלי א+ב+ג+ד

אז הכל יקרוס ואז לא רק שלא יהיה ד

לא יהיה גם א+ב+ג.

ואז הם נבהלים כי ממש אין מי שיעשה את א, ב, ג.

וככה נוצרת דחיפות למצוא פתרון שהוא לא אני ל-ד'.

ולבינתיים אני כן עושה הכל.

אני לא יודעת מה מורות עושות כי אני לא מורה.

אני כן בתפקיד יחיד בחברה ומתמודדת עם הרבה אחריות ועומס על הכתפיים שלי.

וכן התמודדתי עם ילדים ומילואים בחברה שעובדת בשווקים בחו"ל בזמן מלחמות ושאר בלתמים. הכל אפשרי.

לצורך הדוגמה ב8 באוקטובר 2023 אני והמנכל היינו היחידים שהגענו פיזית למשרד.

רק שאני באתי עם הילדים כי בעלי גויס ב7.10

הייתה משימה חשובה שהייתה חייבת להיות באותו יום ובשביל לבצע אותה הייתי צריכה משהו פיזי מהמשרד.

יש לי צוות שבזה דווקא כן יכל לעזור ולנסוע במקומי, אבל לא הייתי שולחת אף עובד שלי לצאת מהבית. יצאתי בעצמי.

גם עכשיו במלחמה האחרונה היה מאוד מאוד לא פשוט, (בין השאר שוב מילואים ופסח) ועמדתי בדרך לא דרך בדד ליין.

בין השורות בדיעבד הבנתי שההנהלה הייתה מסופקת אם זה אפשרי בכלל.

הסיפוק הוא אדיר.

אבל זה אופי, ברור שלא לכל אחד זה מתאים.

אבל מי שיש לו את זה, ממה שאני רואה מתקדם מאוד מהר. גם מקצועית וגם בתגמול כספי.

לגבי טיפולים לילדים, בגלל שאני יודעת לצפות את תקופות הפיקים, אני מראש קובעת טיפולי שיניים, ביקורות וחיסונים לזמנים שאמורים להיות יותר נוחים. ככה יש פחות בלתמים.

לגבי טיפולי פוריות, לא יודעת לענות אבל יכולה לתת דוגמה מהתקופה של ההריון בסיכון.

בתקןפה הזאת מראש שיקפתי שבאופן זמני אני פחות בתפקוד. הצעתי פתרונות כמו להעסיק עובד שעתי תחתי או למצוא לי מחליף עוד קודם הלידה.

בנוסף כשעבדתי זה היה מהבית ופחות שעות (אז היה פחות מקובל מאשר היום)

וככה הצלחנו לתמרן בין לא להעמיס מדי עלי לבין לא לעשות הרבה פנצרים לבין לעמוד במשימות נצרכות.

פשוט הכל היה מתוכנן ביחד ובשקיפות ואחרי שכבר הכירו אותי תקופה מסויימת והבינו שזה מגבלה זמנית ולא אופי. לגמרי הכילו את זה יפה וזה לא פגע בהערכה כלפי בשום צורה.

עוד מנהל המחלקה הנחה את הHR לסייע לי בפתרונות ולבוא לקראתי ואכן הרגשתי שאני יכולה לבקש הכל ולגמרי הם איתי ולא עיקמו פרצוף על כלום.

אבל יחס כזה משיגים מעבודה קשה ואחריות אמיתית עוד לפני..

מי שמתחילה מקום עבודה חדש במצב כזה, הרבה יותר מורכב ועדיין אם יש המלצות חמות מאוד ממקומות קודמים. שווה לשמר ולבוא לקראת עובד כזה, כי זה משתלם להם בהמשך.

בקיצור בהצלחה!

אני חייבת לציין שזה ממש תלוי במקום העבודה

יש מקומות שלא מטיסים את השכר ולא משמרים עובדים למרות שזה ממש לא חכם ולא כדאי

מכירה כמה דוגמאות מקרוב. אז לא תמיד זה שווה את המאמץ.. אולי כדאי למנף במקום אחר 

@אמאשוני באמת שכתבת לעניין וכל הכבוד שהשקעת על ההודעה.

אבל במציאות החיים יש הרבה צדיקים שרע להם.

יש מקומות עבודה שלא יודעים להעריך ומנצלים ובן אדם שואל את עצמו אחרי שנים מה עשיתי פה כ"כ הרבה זמן ולמה?

אז באמת הרבה פעמים מה שאת כותבת נכון,

אבל לשים לב לאיזו חברה מדובר,

האם המנהל מראה הערכה גם בכסף ולא רק במילים, האם המנהל משווק ומעביר את ההערכה הזו הלאה לידיעת הממונים ובאופן כללי האם יש אופק קידומי בחברה. 

בהחלט יש הרבה מעסיקים לא הגונים שלא שווה להשקיע בהם.

שווה לעבוד במקום הגון שמבין את חשיבות ההשקעה בעובדים ושם לתת את הדחיפה קדימה.

תודה על התגובה,

גם @המקורית

זה חשוב ממש לשים לב לנקודה הזאת..

מקום שלא מתגמל עובדים טובים עדיף לשאוף לעבור למקום אחר ולא לבזבז את הזמן ואת המאמץ בניסיון לשפר מבפנים, בהחלט.

אני עובדת בחברה ממשלתית גדולה, מקום מסודר , קרוב לבית ועם ותק של כמעט 15 שנים באותו מחלקה.

התקדמתי מעט עם השנים בשכר אבל לא מעבר כי זה חב ממשלתית ולא נותנים העלאת.שכר לפי בקשות וכו'.

אממה אני כבר חצי שנה לבד במשרד עם הבוס שלי , עובדת 1 יצאה לחל"ד- חל"ת, עובדת אחרת יצאה לפנסיה ככה יצאה שאני והוא לבד...

אני קורסת תחת העומס ועם הזמן נהייתי אדישה כבר לעומס הזה, מן הסתם אני מנהלת ומתפעלת את כל המחלקה , יש לי בבית 4 ילדים מתוכם 2 תינוקות אחת מהם עם עיכוב התפתחותי גדול וחולה המון שמצריך יציאות/טיפולים קבועים/מעקבים וכמובן ימי מחלה שלהם שיש לא מעט...

למדתי ועדיין לומדת עם הזמן איך להיות אסטרטיבית וחזקה ברצונות שלי כי אני טיפוס מאוד מרצה ו"מתים" עלי בעבודה כי בחיים לא סירבתי למשהו אבל זהו, נגמרו הימים הטובים ואין לי זמן לעזור למה שלא בתחום אחריותי

העובדת השנייה כנראה תחזור בספטמבר רק שזה עוד ים זמן.

אז כן  לוקחת חופשעם שצריך, יוצאת קבוע פעם בשבןע מוקדם מהעבודה בשביל טיפול לילד, נותנת "גיחות" לסידורים שצריך וסוגרת את המשרד אם יש צורך.

משהו מההנהלה מגיע בתלונות? סבבה, תביאו לנו עזרה זה לא יהיה המצב...

חמישי שעבר הבן שלי קם חולה , בדיוק הבוס סימס לי שהוא לא מגיע שאדע ואני בדיוק באתי לשלוח לו שאני עם הילד בבית. קצת לא נעים, התנצלות קטנה וזהו. המשרד נשאר סגור

גם במלחמה הבהרתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני בבית עם הילדים ואעבוד מהבית, קצת דיברו עשו רעש ושכחו מזה

זה האבה עבודה עצמית אבל לא קל. הנה היום הייתי חייבת לעשות קניות, בערב קשוח לי , אחהצ גם כן. קבעתי לו שאני מסיימת שעה לפני כי יש לי עניין אישי ויצאתי.

שיהיה המון בהצלחה ומלאא כוחות

שזה גם הרבה עניין של אסרטיביות.

איזה כיף לך רק שהעבודה קרובה לבית, אצלי בגלל הפקקים זה פלוס מינוס שעה כל כיוון 😅

ברגע שיודעים שאת "חזקה" ועומדת על שלך בדברים אישיים הם לא יכולים לעמוד מנגד. אבל כשאת מראה חולשה הם עולים עלייך, לצערי מניסיון מר.

לי עוזר לפעמים לשתף אותו דברים אישיים -כמו מה יש לילד שלי שהוא עובר אבחונים, היא שומע את השיחות שלי (בכוונה מדברת לידו שישמע) ואז הוא מתבייש לסרב לי שאני צריכה משהו

כי פעם שמעתי שדווקא לא לתרץ מה יש לך, פשוט להגיד שיש עניין. נגיד עכשיו לא אמרתי לבוס שזה טיפת חלב, פשוט אמרתי לו שאגיע באיחור כי יש לי משהו. 

או שלא לזה התכוונת? 

הוא יודע שיש לי ילד מעוכב התפתחות ומטופל. הוא יודע שקשה לו וקשה לי אז שיתפתי , ןעכשיו שאני יוצאת קבוע לטיפול שבועי הוא שותק. שיצאתי לוודעה ולאבחונים הוא שותק. כי הוא יןדע שזה חשוב לי ממש ואין מצב שהוא מסרב לי או עושה פרצוף

ביום שני נגיד יש לי בדיקת דם לילדה הקטנה, תור מיוחד מוזמן מראש אני אגיע מאוחר אז אגיד לו יש לי עניין אישי ואני מתעכבת

אבל דברים מהותיים אני כן משתפת שיהיה לי קל יותר.

גם שהייתי בטיפולי פוריות שיתפתי בכללי כזה בלי להכנס לפרטים וזהו. הגעתי מאוחר מלא פעמים ולא היתי צריכה לתרץ את עצמי כל פעם מחדש

גם שהייתי 2 בצוות והוא זה היה ככה, אני זוג של מנהלת היחדיה אז הוא לא יכול בלעדיי אבל זה מה שיש. קשה לך?? תלך תהפוך את העולם שנקבל משהי מ"מ לזמני

אבל יש דברעם שאני מוותרת אם זה לא חשוב ככ, או שבעלי יכול ללכת, או שאם אני יכולה בפרטי אחהצ אז אני יעשה כי יש לי החזר מהביטוח , מבינה? אני כן מכבדת אבל עד גבול מסויים

עם בוס דורש והמון אחריות עליי כי עובדים אחרים עזבו כמו זבובים...

כן בהתחלה הרגשתי אחריות וכל פעם כשהייתי צריכה לאחר השלמתי את הזמן בערב וכשלא יכולתי הרגתי את עצמי כדי לעמוד בכל מיני דדליינים והרגעתי אותו שאני אצליח וכו'. הוא נלחץ ונדנד לי כל הזמן וזה עוד יותר הלחיץ אותי. 

עד שזה עלה לי עד למעלה, ויש לי ילדים שצריכים אותי ויש טיפולים שאי אפשר לקבוע לאחה"צ, ואני עובדת משרה מלאה.

אז פשוט אמרתי לו - אני עובדת משרה מלאה, ואין לי בעיה עם זה לא מפריע לי הכמות שעות, אבל אני כן מבקשת שתהיה הבנה הדדית שאני עושה את שלי אבל אני אישה עם משפחה והוא יודע את זה, אם יש לי תור אני לא משלימה את הזמן הזה, ואם ילד לא מרגיש טוב מותר לי לקחת חופש, אני לא הבעלים של החברה. והוא זה שצריך לדעת לתעדף דברים, לא להכל יש דדליין, לא כל דבר החברה עומדת עליו ואם הוא לא יקרה עד תאריך מסוים החברה תקרוס, הכל טוב, הוא בחר בי כעובדת למרות שידע שאני אמא לילדים, הוא בוחר להשאיר אותי כי הוא יודע מה אני שווה, אז הוא צריך גם 'להקריב' איחורים וחיסורים מידי פעם. 

זה לא אמור להיות על הראש שלך, את מבחינתך שכירה, עושה מה שאת יכולה, ולא צריכה לוותר על דברים שהם יותר חשובים מעבודה. 

האם הוא רוצה להמשיך עם זה?

כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה

דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).

או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?

אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף

אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.

בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי

עם הסכם שבסיום ההפסקה אתם חוזרים.

זה מה שעשיתי עם טיפול אחר לילד שלי, טיפול שיש עבורו רשימת המתנה מכאן ועד - סיכמנו שעושים הפסקה של שלושה חודשים לטובת הילד והמקום שלנו יתפנה בתום התקופה. מקווה שבאמת יהיה ככה. מצד שני לעשות טיפול בלי שיש לילד חשק ומוטיבציה זה גם לא לעניין. רק מתסכל אותו. 

אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.

אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.

תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?

למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.

מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.

יש סל אישי

ויש סל בית ספרי

סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו

סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..

באמת שאלה.

אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.

אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.

הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.

אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.

בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,

יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל

כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.

מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר 

הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)

את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.

בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.

(בניגוד לדוג' לכיתה א' ב' שאפשר לשכנע ילד להגיע).

אם ילד בגיל הזה לא רוצה לשתף פעולה, לא טוב לו. אם לא טוב לו צריך שתהיה סיבה ממש ממש טובה כדי שהוא ילך למקום שהוא לא רוצה בו.

יש לזה השלכות נוספות, תחושת חריגות, שוני מול החברים בכיתה, אי עמידה בציפיות של המטפלת והצוות, פערים לימודיים וחברתיים.

ולכן, כדאי לחשוב מה הסיבה  והאם זה בטוח נצרך (חשש מאיבוד הזכאות, זו לא סיבה מספיק טובה בעיניי).

מציעה לך לקבוע שעה עם המטפלת הרגשית (במקום טיפול ובנוסף לישיבת פילוח תמיכות) לשמוע ולדבר איתה. מציעה לך/לכם לבוא בלב פתוח ולא בגישה רק של 'לקבל את המגיע לכם'

בהצלחה! 

אני גם כמוך.
בהריון האחרון גם לא שמחתי (כמובן שזה עבר ואני מאושרת...)
אולי כי אין ציפיה, אין איזה אתגר, משהו.
ידעת שזה יגיע, אז אין לך סיבה לשמוח במיוחד.
 

האמת שלא הסברת מה בעצם לא שמח לך, כי נראה שזו כן החלטה שקיבלת בלב שלם.

ואולי בפעם הבאה להפסיק מניעה רק אם כבר יש בך רצון בוער לילד נוסף.

אבל, תחילת הריון זה הרי זמן הורמונלי, אולי זה פשוט שינויי מצב רוח בגלל הורמונים?

מניחה שבתור אמא להרבה ילדים (צפופים?) את עמוסה מאוד, נראה לי הגיוני שלא באמת תרצי עומס נוסף עכשיו גם אם משמח. אולי זה קצת כמו כשאני מזמינה חופשה משפחתית אני חושבת שיהיה ממש כיף, כשהחופשה מתקרבת אני נלחצת וכשכבר צריך לצאת אני תוהה למה בדיוק הכנסתי את עצמי ובשביל מה טוב כל הבלאגן הזה, אבל בדרך כלל בסופו של דבר אני שמחה שנסענו...

אז אולי זה קצת ככה. ובטוחה שעם הזמן תתחברי יותר ויותר ותשמחי בהחלטה שקיבלת ובהריון. 

עונה פה

אני לא שמחה כי מדמיינת אצ הקושי בהריון, בחילות ואחכ כבד מאד.

מדמיינת לידה

מדמיינת חודשים ראשונים שהם אפעם לא קלים לי, תינוק מתוק אך תלוי בי לחלוטין

זה הריון 8 ברוך ה'

אוהבת ילדים

מודה עליהם לה'

רוצה עוד

וביחד עם זה כאילו נפלה עלי תחושת הכובד והטרחה שבזה, לא מצליחה לשמוח

זה שלפני חודש וחצי עוד לקחתי גלולות, וכעת בהריון, זה מהר לי מידי....

עכשיו יש בחילות, תתמודדי איתם. כשיהיה כבד בעז''ה תתמודדי עם זה. אחרי הלידה תמצאי פתרונות איך אפשר להקל עלייך.

הרבה יותר קל כשאת לא צריכה להתמודד מחשבתית עם הכל ביחד, אלא עם כל דבר בזמן שלו. 

בע''ה זה יעבור עם הזמן .. ותתחברי להריון ולתינוק שבדרך.

אני גם כמוך נקלטת מהר ומודה להקב''ה על זה ... אני עובדת במרכז רפואי ורואה מה אנשים עושים בשביל להביא ילד אחד לעולם.

בסוף מה שנשאר לנו בחיים זה רק הילדים.. וזה הזמן שלנו להביא אותם עכשיו.

חלון הפוריות הוא לא להרבה זמן .

שיהיה בשעה טובה ומזל טוב!!

גם לנשים שמחכות להריון לםעמים כשהוא מגיע יש רגע של בהלה מהמציאות

זה לא קשור בעיני לכמה זמן חיכית.

החלטת להפסיק למנוע כי רצית להיות בהריון ובה ה נקלטת- הייתי ממסגרת את זה בנפרד.

עכשיו את בהריון ויש הבדל גדול בין לרצות הריון- לבין להיות בהריון

זה מציף ומבהיל ומסעיר והכל ביחד

וזה גם טבעי

תני לזה מקום

ובהריון הראשון כ"כ חיכיתי ולקח זמן, וכשזה בא הייתי מאושרת. ברור שעדיף את האופציה השניה.

אבל אל תאיצי בעצמך, בסוף בלידה זה תמיד אושר והתרגשות... והילד אהוב כמו כולם. 

במיוחד בשליש ראשון. אז קודם כל אל תאכלי את עצמך.

תני לזה זמן, זה עוד ממש חדש. 

אני אישית חולמת להיקלט ככה בקלות ככה שלא ממש יכולה להיכנס לנעליים שלך.

חיבוק על התחושות, מקווה שתצליחי להתגבר עליהם.

והיי- איזה מלכה את שאת בהריון שמיני, תקשיבי את אלופה. אני ממש מצדיעה לך.