תמיד היית שם בשבילי
תמיד הצלת אותי מהכול
וכשכולם קיבלו את זה
את ניסית לשנות
היית אמיתית
יותר ממה שיכולתי לחשוב
ידעת להקשיב לי כשרציתי
ידעת לחייך תמיד בכל מצב
ידעת לגעת בלב
וזהו.
עכשיו הם הרסו את זה
בכח לקחו את זה ממך
הכריחו אותך לעשות את זה.
פעם לא היית שמה עליהים
היום כבר את בוכה
כבר לא שמחה
הם הרסו אותך
ואולי גם אני עשיתי את זה
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
