נראה אתכם מבינים את ה"נוסחה" פה....
@ירא שמים!- רציתי לכתוב את זה לך בסמס, אבל הגעתי למסקנה שזה לא כזה מסקרן אותך וכו'.
טקסך ציון- הסר נוב.
מלוכי מגורי אביתר יבא-מר.
מי די רעותיו בזומיו רע בז.
(אגב- תודה על העדודים בכתיבה וכו'. מחמיא מאוד, אולי זה כן מסקרן אותך)
אהבת ישראל!!אני אשב על זה קצת ונראה אם אני אצליח...
(ועקב השעה, נראלי שאני פשוט אעתיק אתזה ואכנס למיטה ושם נחדד קצת את המוח
)
זה איזשהו אתגר של אותיות?
גימטריא
עכשיו סקרנת סופית.
והי, אביתר ו יבא-מר זה אותם אותיות חוץ מהת' והמ'.
אבל אני אשב על זה הלילה ונראה אם אצליח לפצח
אהבת ישראל!!זה באמת מחוכם ממש
אם הבנתי נכון...
ובוקר טוב
אהבת ישראל!!גם אם זה לא מדוייק, זה עדיין נשמע לי אאוטינג גדול מדי...
או שפשוט הגזמתי מדי
רק את נוסחת הצורה שלו
האמת שלא הצלחתי למצוא נוסחה ממש מסודרת...
פשוט תרגמתי אתזה מעברית ברמה כזו, לעברית ברמה פשוטה יותר, עם גימטריות וקצת היגיון...
מדובר בזוגות מילים
תארתי לעצמי..
פשוט לא באלי לאנטג יותר מדי בפורום זה...
סוגשל הצלחתי לנסח אתזה.
רק המשפט האחרון יש לו 2 גרסאות אצלי בפיענוח...
למרות שלא הייתי עולה עלזה בלי היגיון וידע, וקצת מצב כפית...
אז אולי כן?
מדובר בזוגות מילים שמורכבות מסדר אותיות בעלי ערך גימטריא קטנה זהה.
טקסך ציון- (פה, רק עכשיו שמתי לב. שהולכתי את עצמי שולל. יש אפשרות לחישוב אותיות סופיות בגימ'. כך ש ך'= 5 אולי אם לוקחים את זה לגימ' קטנה. אבל זה תרתי דסתרי להשוות ל ן' שתהיה= 5 בגלל שזו עוד דרך חישוב שאין הבדל בין אותיות "סופיות" ל"רגילות". קיצור זה היה בלבול בין שתי צורות חישוב גימטריות, נתעלם, ונגיד כאילו זה כן נכון. סליחה על זה.
טקסך- 9 1 6 5. ציון- 9 1 6 5.
הסר- 5 6 2. נוב- 5 6 2.
מלוכי- 4 3 6 2 1. מגורי- 4 3 6 2 1.
אביתר- 1 2 1 4 2. יבא-מר- 1 2 1 4 2.
מי- 4 1. די- 4 1.
רעותיו- 2 7 6 4 1 6. בזומיו- 2 7 6 4 1 6.
רע- 2 7. בז- 2 7.
|סולח|
אני תוהה אם להלקות את עצמי או לא...
אני הייתי בכיוון אבל בצורה מתוחכמת ואחרת...
אבל זה די משעשע...
אוף הייתי בטוחה שיש לך איזה מסר להעביר לאומה
כנראה שאני מדי מתוחכמת...
טקסך ציון- הסר נוב.- חלק מההכנה לדוד היה שאול. שאול הרג (בצדיקותו) את העיר נוב, עיר הכהנים. כביכול הכנה לציון, עיר מלכות יהודה. גם כיום. משיח בן יוסף חלק מטקסו זה יחס משפיל לכהני ה'. להבדיל אלף אלפי הבדלות. ששאול היה צדיק, והמלשינים רשעים.
מלוכי מגורי אביתר יבא מר- אביתר בסוף נמלט מנוב והוא דוקא עזר לדוד ואף לישראל במלחמותיהם (גמ' פ"ק דברכות). והוא בא דוקא מן התופת שהיתה ממש עיר שלימה של כהני ה'.
מי די רעותיו בזומיו רע בז- מי שרעותיו רבות "די" (כדי הצורך ואולי אף תו). בזומיו (הכונה זוממיו) רע- שרוצים להרע לו. הוא בז בהם.
יש קשר בין ההסבר הזה לאאוטינג (@ירא שמים!- יש גם הסבר למשהו איתך אבל ההוא לא קשור להסבר שהוצג פה)
זה די חידוש כל ההסתכלות הזו, בעיני. והא די מסר לאומה.
מזכיר לי את לשמחת החג שלי. שהיה קשר בין ההסבר לאאוטינג.
הייתי רחוקה ממש ממש בכיוון.
וזה יפה!
ועכשיו זה עוד יותר מרשים הצורה שבה כתבת את זה...
ורק אני לקחתי את זה ככתב חידה לא קשור בכלל...
המוח שלי היה מדי פורה בלילה האחרון, מסתבר...
אבל זה מגניב!
אהבת ישראל!!ועכשיו וידאתי וצדקתי. כ"ב.
ירא שמים!שכתבת לי אחרי שכתבתי לך חומש חום אש.
אז אם אתה רוצה לנסות להבין את זה בצורה של זבנג בראש ממני אליך. בכיף.
אהבת ישראל!!פף.
מצחיק אותי הפירוש שלי לעסק...
כלומר, לצופן שלך...
איכשהו הוא התקשר לי להתוועדות שאתם מארגנים.
ושעות ניסיתי לחבר בין כל המילים וההברות שלא בדיוק הסתדרו... אלא רק אחרי חישובים כלשהם...
זה כזה אני לחשוב כל כך מתוסבך כשהדבר פשוט הרבה יותר...
@{ר}ציני (רק כי המשפט האחרון הזכיר סיטואציה משעשעת)
לא העלנו על דעתנו לעשות את ההתועדות בחור שאני גר בו או בנוב.
המשפט האחרון קורה לי מלא בבדיחות גרועות שאנשים מספרים לי.
אהבת ישראל!!אבל כן עלה איפה שאתה, למרות שלא הסתדר עם שאר הנתונים על ההתוועדות...
אני יותר מתוחכמת.
עכשיו תנסה אתה להבין מה אני הבנתי מהכתב חידה הנ"ל, ותתייחס אליו באמת כמו לכתב חידה לרגע..
אנשים ראליים או לא...
חידה שאבא נתן לי שפיספסתי את הכפול אפס שהיה אפשהו באמצע...
אהבת ישראל!!יופי. זהו
לפחות אני לא היחידה
אבל עכשיו קלטת את זה?
אני מרגישה מטופשת
כך שיוצא שהזבנג גדול הרבה יותר מהפרופורציות שלו.
מלוכי- שררת
מגורי- איפה שאני נמצא. לענייננו צורת ההתבטאות שלי.
טקסך- ההתועדות.
הסר נוב- העיר של מה שמו- תוריד מהרשימה.
מגורי אביתר יבא מר- מר כמו כבודו, יענתו אתה מוזמן לבית של מה שמו.
מי די רעותיו בזומיו רע בז- מה זה לעזאזל? אולי עזוב ת'מניעות, תהיה אחלה התועדות?
אני. בהלם!
לא בדיוק, אבל הכיוון...
ובדיוק בגלל זה יש 2 פיענוחים למשפט האחרון
אהבת ישראל!!מממ...
זה בסדר לשלוח את התמצות בפרטי? לפחות אני לא אצא יותר מדי מטופשת...
ואז תסביר לירא בעברית.
ואז תגלו שניכם איך הגעתי לזה, ותצטרכו גם להפעיל את המוח ולא רק אני...
אנא בכח, לדרוש בכח!
להתקלף מעצמנו, להתקלף ממה שאומרים.
תוהים על שגעוננו. מכריזים שאנחנו משוגעים.
אז איכשהו מוצאים עצמנו קמים ועוזבים את הבית.
מתפללים לאור בהירות הדרך.
מגיעים עם לב בשר שדורש החייאה..
רב'ה הצילו!
כתוב באותיות גדולות על הקיר בעזרה.
ההולכים והבאים, צועקים ומקשרים.
חוזרים ומנסים לדבר,
רב'ה- אתה שומע?
רב'ה- אתה אומר לנו להקשיב ללב שלנו?
אנחנו באמת מגיעים בלי שום דבר,
מתחננים בפני הארץ לא לבכות, להבין.
את עדיין זוכרת אותי ארץ אהובה?
השבים הביתה רק כועסים יותר.
מבולבלים, חרדים.
אך כשושנה בין החוחים שומעים-
לב יהודי.. עורה. הקיצה. קום ישן ושוב אל ה' אלוהיך.
אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....
מה אומרים?
אני בראש של לפעמים כזה ואת הרוב לא
ועכשיו דממה.
;)
עוד יצירות לגנזכי הלב.
אני זקן חצוף. הם אומרים.
השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות.
אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -
המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.
ילד טיפש. הם אומרים.
אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון –
אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-
גוזל מסכן, היא אמרה.
והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.
אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון
מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא
בדיוק כמו פעם.
****
הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.
שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.
צמרמורותת.
דוגרי בכיתי. יפה וכ"כ כואב כמה שזה נכוןן
פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי
2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?
2. חדמ"ש.
אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).
זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך
1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...
2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...
כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...
3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅
4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...
וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי
לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.
אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...
מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.
המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.
מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"
א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.
ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)
ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.
נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן
צדיק יסוד עלוםא- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.
ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.
ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"
ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.
מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...
לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...
אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?
ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?
עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.
שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.
באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?
מה עבורך העיקר?
"למות זה כואב?!"
דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.
"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.
היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.
שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.
אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.
זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.
תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.
האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.
ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.
היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."
הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.
כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.
ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל
עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה
"למות זה כואב?"
