אנחנו הולכים בשקט. בטור עורפי שאני כמעט לא רואה בו סוף. שלושתנו. רומי, אני והאיש הרע. הוא ביקש שאביא אותה איתי, ואלוקים יודע שאני מתחרטת על כל שניה. רומי הכריחה אותי לספר לה הכל, לא הייתי צריכה להשבר. אבל מי יכול על רומי. היא תמיד מנסה לעזור אבל האיש הרע חזק מכולנו, וכל מה שהוא רוצה זה לקחת לי אותה. אני יודעת את זה ורומי לא מוכנה לשמוע. דפוקה טל. דפוקהדפוקהדפוקה.
תאכלי מה שבשלת.
***
אוטובוס בני ברק ירושלים
קר לי. אני מחבקת את המעיל כי אין לי כוח ללבוש אותו תוך כדי מנסה להזכיר לעצמי ש''טל, הקור שלך מבפנים, זה לא יחמם ממילא" עזבו זה לא יעיל, קר לי. ואני נוסעת הביתה, 'הביתה' יפה מצידי לקרוא לחצי מיטה קשה בחדר פנימיה- בית. דווקא החימום שם נהדר, המזגן פועל יופי עד בחילה. חנוק שם. כאילו ההנהלה חשבה שהחום ישפיע עלינו ימס את ליבותינו הקפואים,, בנות מאותגרות\מתמודדות\נושרות הכל חוץ ממסכנות שאין להן איפה להיות. צריך לעבור לפחות תואר אחד בחינוך בשביל להגיע למסקנה גאונית כזו.
בדרך חזור מאבחון "סוציולוגי הנועד לטובתך בלבד שנוכל להעריך את יכולותיך בהדרכה" גמכן, מי צריך את זה 'להדריך' ''יפתח אותך רגשית ויתרום לך הרבה יותר משנראה לך הנה, תשאלי אפילו את שירה מי"ב 2 כמה היא התעקשה שזה לא בשבילה ואיך עכשיו היא לא מוכנה לעזוב את הבנות לרגע" תכלס, לא הייתי שמה על שירה ליפול בפח הזה של ''לטובתך'' ואולי באמת לא התאים לה והיא התרגלה, אי אפשר לדעת. בכו"מ בשבילי זה לא. אין לי קשר עם ילדות למעשה אני גרועה בזה. ובטח שלא להדריך. אוף לפעמים המוסד הזה כל כך שקוף שאפשר לזהות את הכוונות הטהורות שלו דרך מסך ברזל. אני לא הולכת להדריך. זה נטו טובה להודיה המדריכה. היא באמת משתדלת (ומבטיחה לי אישור יציאה לערב) אז הלכתי. בנתיים היא חייבת לי בענק אחרי החפירת-אבחון-סוציולוגי הזה.
רומי נשבעה שאני במסלול של שירה, שאני אתאהב בבנות וכאלה. אני סולחת לה היא בערך הדבר היחיד שהציל אותי. בעולם הזה.
עדיין קר לי. אישה עם ילד צווח התיישבה על ידי, בסדר, הרי מי לא אוהב ילדים צורחים לידך כשיש לך כאב ראש, קר לך. ואת נהנת לרחם על עצמך עד גועל. סתומה.
פעם, פעם הייתי אחרת. מעולם לא סבלתי מהקור אהבתי אותי. את העולם. עכשיו? עכשיו אני נגררת (ברור שמאורעות היקום והפלנטה שחגה על צירה בסחרור מעייף הובילו אותי לאן שאני. תגידו אלוקים בכבודו גם קביל.) אבל אם תשאלו אותי החומות האלו של ההררי שנאה הזאת והקור המצמית הזה, זה רק רומי לימדה אותי. אבל כמו שאמרתי אני אוהבת אותה והיא יודעת מה טוב לעצמה ולי אין ממש כוח לחשוב עלי (בואי נודה בזה טל, את מאוהבת בעצמך אחרת לא היית יודעת לשנוא. בעצם אלי לא אבל אין לי ממש עצבים פנויים לחשוב על זה. אני מנסה להצמד לחלון כרגע כמה שאפשר אם אין בי רצון כזה להימרח בנזלת. בחיאת)
אז כוח לחשוב עלי ועל מה טוב בשבילי כבר מזמן אין, היום חיים מהפה ליד. או במקרה שלי מהמיטה ללילה בחוץ, קצת לרומי. קצת הרבה. בנתיים אני משאירה לה את כל ההחלטות, על שתינו.
הם ירדו. ועדיין רועש.
- לקראת נישואין וזוגיות