באלי להבריז מחר יום זבל
באלי ללכת לים עם חברה(יש מתנדבות בקהל?) ושנעשה ביחד פיקניק שווה כזה ויהיה לנו קפוא ונשיר ונגן ונבכה קצת ונתרוקן ומתמלא מחדש ונעשה בי שינוי חיצוני דרסטי כי נמאס לי מאיך שאני ניראת(יפיפיה אם תהיתם לעצמכם) אסל לא. אמת נעשה אותו כי אני צריכה לחיות את השקר ונחזור לירושלים ואני אקבל מלא חיבוקים ויהיה לי כל כך טוב ויהיה לי מקסים
מי שילך איתי לים ילך איתי בחורף בסתם יום של חול וזה יהיה יום ארוך ונחזור בלילה באוטובוס בין עירוני סתם כי אני אוהבת כאלה אוטובוסים ונלך לחוף נפרד ובקושי ניכנס למים, כי העיקר זה החול והשקט והלשבת שם ובטוח יש עוד דרישות שאני שכחתי
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
