הסרט רץ ונעצר ברגעים שגורמים לי לצביטות חזקות בלב, ולנו לאושר ענק וצבעוני וצבוע היטב. שחור ושחור ושחור. כולם מסתכלים עלי לכיוון השני, זה ברור. כל תמונה יפה יותר מהשניה- הוא אומר וגורם לי להבין כמה השוני שלנו מכוער. תמונות זוהרות בעור שלי. על מי אנחנו עובדים כשאנחנו אומרים שאלו היו ימים טובים בזמן שהן מאיימות עלי ומזכירות לך ולנו את השבר.
מביטים ומקשיבים והורסים את מה שנבנה בלי טיפת רחמים
עובדים על עצמנו חיבור פנימי אמיתי. כזה שמרגש את אמא וגורם לי לבכות נהר. כל התבונה שקצת נשארה לך נשפכת עכשיו וזולגת לי בין האצבעות. אני נהיית יפה יותר, חשבתי. החכמה שלו נכנסת אלי וגורמת לי לחשוב קצת מעבר. היעד הבא זה פיצוץ יפה וגדול בשמים של כוכבים גדולים שאנחנו בנינו ממש בידינו ונבננו ממש בזכותם. במובן העמוק, אם את מבינים, אלים.
אנחנו אוהבים. אוהבים עם קביים ומיליון כוויות ברגליים ועם ורופא שמת כבר מזמן ושוכב בצד הדרך עם התבונה שזלגה אז.
הגענו.
אני מסתכלת והוא כאילו עוטף אותי במלא קשרים. אני חושבת והוא מאיים לקשור אליו ולהטביע את המחשבות. הוא משחק בי, הים הזה
אני מרגישה לידו כלום. חלמתי לקחת אותו איתי בקטן, שיהיה לי תמיד בכיס. סתם, שאוכל לדבר איתו ושתהיה מוזה ונתפתל בתוך עצמנו. וגם לדבר איתי מידי פעם
נו, ככה זה עובד. היום צריך לראות את עצמך כדי להצליח לדבר. לא במראה, כן? אנחנו אנשים לא יפים. אז היום זה ים, מחר זה ציור מחרתיים גיטרה ואחכ אנאערף מה. רק לברוח מעצמנו ולשחק אותה מודעות עצמית. מה חשוב בכלל