עבר עריכה על ידי אניוהוא בתאריך כ"ה בטבת תשע"ט 07:54
תשובה: לכבוד עלם שעשועים, הנרדף בשווקים והמפלח אבטיחים הצ')עיר(]דיק[ אלאדין הי'ו.
מכתבו הגיעני, ותמהתי על אשר ליבו שוגה ברעיונות שווא, דלא מצינו כה'ג בעולמנו אלא בהאגדות ד'עלי-בבא ו-מ' הליסטים' בלבד. ע'כ אמרתי בליבי לעודדו ולחזקו בעבודת ה' כדי שיקויים בו 'תכבד העבודה על האנשים... ואל ישעו בדברי שקר'.
אך לא אכחד ממנו דאכן, 'הבוטח ב-ה' חסד יסובבנהו', וידוע ליודעים דחסד בגימטריא עם הכולל הוא ג'יני, שהוא החסד היותר כולל דכוליה איתנהו ביה. וכבר העלה רבנו יוחאי במילי דיליה רבות בעניין הביטחון וההשתדלות וכבר קדמו מוהר'ר הגרנ'ט ב'מילי דנתיבותא', דבטחון אמיתי פועל בעלמא הדין.
ומשום דידעתיו את טוהר ליבו וזוך מחשבתו והא דאית אינשי דקרי ליה 'מרגנתיא דלא מלוטשא', אמרתי בכגון דא ראוי הוא דיתברא ליה ג'יני כמה דמצינו באגדתא הנ''ל.
ע'כ אכתוב כמה מילי שעלו במחשבה לפני, וה' הטוב יעזרנו על דבר קודשו סלה.
מנורה א - בגדר תקנת 'שקדו'
נראה שיש לחקור בעצם גדר תקנת שקדו האם תקנה זו היא תקנה על הגברא שהוא מחוייב לטרוח, או שמא זו תקנה בחפצא של הנישואין שיתקיים בו הא דאמרי אינשי 'גדול היה המעמד' ו'פייי)טיה( ]איזה חתונה['. איברא דלכל דרך בחקירה זו יש לבאר מה טעם תיקנו באופן זה.
ונראה דחקירה זו תלויה לכאו' בפלוגתא דרבוותא בבירור הא דאיתא בכתובות )דף ג ע"א( 'הכי קאמר אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום הא בעינן שקדו דטריח ליה'. כלומר דאי איכא בתי דינים קבועים דתו ליכא למיחש לטענת בתולים שרי ליה לאיניש להנשא בכל יום, אלא דאכתי איכא 'שקדו' שיש חיוב לטרוח בסעודה, ועל דא משני הגמ' דמיירי ב'דטריח ליה'. ישוב זה של הגמ' ניתן להולמו בשני אופנים. אפשר לומר דהחיוב הוא שהאדם יטרח, כדי שנוכל לומר חזקה 'אין אדם טורח בסעודה ומפסידה' ולכן הא שאמרו דטריח ליה משמע שטרח בזמן אחר וכך כתב רש'י וז'ל אם טרח לפני השבת ותיקן צורכי סעודה כונסה באחד בשבת או בשני בשבת עכ'ל. הרי דעכ'פ צריך האיש לטרוח בסעודה, אלא לא אכפת לן מתי טרח טירחא זו. ואם כך לא מהני אי הכלה מחלה, דחיוב הטירחא הוא בשביל נאמנות הבעל לטעון פ'פ מצאתי.
וע' עוד ברשב'א )כתובות דף י ע"א( דכתב דאם לא טרח הפסיד טענת פ'פ דלית ליה חזקה, הרי מבואר דיכול לא לטרוח כלל ויש חולקים )ע' מאירי( ואכמ'ל.
מאידך אפשר לומר דהטירחא היא חיוב שהסעודה תהיה סעודה שטרחו בה והוא כדי לשמח לכלה ולב'ב, ואם איתא דמחלו ליה טירחא זו, לא צריך עוד לטרוח.
ונראה דניד'ד הוי נ'מ מהך מח', דאי נימא דהחיוב על הגברא שיטרח כדי שתהא לו נאמנות לטעון טענת בתולים הרי דהרי ג'יני לא מהני ליה שהרי לא טרח ולא יוכל לטעון, אך אי נימא דהתקנה היתה לשמח 'את אשתו אשר לקח' מה נ'מ לה מיניה אי טרח בידיים אי עשה ע'י ג'יני סוף-סוף איתא סעודה וממילא אית לה שמחה.
ייתכן לומר דאף אית לה שמחה יתרתה שרק חתונתא דילה מיעבדה ע'י ג'יני והוא מילתא שלא שכיחא וממילא יקויים בה 'לא תשכח מפי זרעו' וק'לללל.
אלא דאחר העיון נראה לדחות דהרי ע'פ רוב איתא הגבלתא דמשאלותא, וא'כ אפשר לומר דאית ליה חזקה 'אין אדם טורח במשאלה ומפסידה'.
אלא דאיכא למיחש דילמא אערומי קאמערים וקא מבקש מיניה בחדא משאלתא דיהא ליה משאלות ללא הגבלה, וא'כ תו לית ליה האי חזקה ד'אין אדם טורח במשאלה', והדר דינא דלמ'ד דשקדו תקנת גברא היא אי אפשי לקיימה בעזרת ג'יני. ואל יסיתך ליבך למימר דאית ליה משום גזל, שהרי הוי זה נהנה וזה לא חסר, וגם ליכא למיחש לגזל זמן דהרי הבעלים על זמן הג'יני הוא בעליו, דאי לאו הוא היה נשאר בתוך אותה מנורתא בדוחק רב ובחשוכא הויא שריא. ותו ליכא בזה משום 'מאן דסניא עלך' דהרי סיימו 'לחברך לא תעביד' ולא ל)שד(]ג'יני[ך לא תעביד'. אלא דע'פ פשטות, ליכא להאי חששא, שאם איתא שאפשר לבקש האי בקשה, 'מה הועילו ג'ינים בתקנתם', ואתיא לידי חוכא ואיטלולא דאם אין הגבלה אין אימה וקדושה כמה דכתיב 'הגבל את ההר וקידשתו... פן יהרסו...' ע'כ פשיטא לי דאי אפשי לבקש האי משאלתא. וממילא הדרה חזקה למקומה.
המורם עד כה דממ'נ אפשר למקיים תקנת 'שקדו' ע'י ג'יני, דאי החיוב אגברא כדי לקיים החזקה, אית ליה הפסד משאלתא, ואי החיוב על הסעודה לשמחת האשה מאי נ'מ לה אי הוא טרח בעצמו או ע'י ג'יני וכמבואר.
ואין לחשוש ל'עולה עימו' ולומר דהכא עליה זמנית היא, דידענא בך דחכימא את ותוכל לגרום לג'יני שעליה זו תהיה עליה עולמית וכמה דאמרי אינשי 'תעלא בעידניה סגיד ליה' דהשועל מלך ירחא חדא ובהאי חודש מחוקק חוקים דכוליה שתא קמתהני מיניהו וע"כ לא אכפת ליה דאינו מלך בפועל.
מנורה ב - שליחות לג'יני
אם איתא שהוא חיוב על הגברא, בפשטות ניתן לעשותו ע'י שליח דהגע בעצמך וכי החתן יבשל בעצמו האוכל? א'כ אימתי ימצא זמן לצילומי נפשיה )פוטוגרמ'ה בלע'ז(? אלא דיש לברר מה גדר הג'יני לעניין שליחות, אי דינו כישראל ואיתא בשליחות או דינו כגוי וליתא.
ונראה ע'פ מה שהקדמנו, דליתא בהאי עלמא יצור כה'ג וא'כ הוי בריאה בפנ'ע, ואמרו ז'ל )סנהדרין נט ע'ב( דאין דבר טמא יורד השמים, א'כ לכאו' דינו כישראל דאיקרי טהורים כמה דתיקנו ז'ל לומר ב'על הניסים' דחנוכה 'טמאים ביד טהורים'.
אלא דאכתי יש לעיין דוכי משום הא דאינו טמא הוי טהור, דילמא אינו טמא אך גם אינו טהור.
בהשקפה ראשונה היה נ'ל להוכיח מהא דאיתא בפר' נח 'החיההטהורה ואת החיה אשר איננה טהורה' ר'ל טמאה, א'כ מוכח שאינו טהור הוי טמא וממילא אינו טמא הוי טהור. ושמעתי למי שרצה לחלק בין טהרת וטומאת החיות לבין טהרתצוטומאת ישראל והאומות. והוא דחוק, שישראל נמשלו ליונה ולכבשה, והאומות נמשלו בכללות לזאבים ובפרטיות לחיות טמאות אחרות ופשוט ואכמ'ל.
ואף אם נקבל חילוקם זה, אפשר לומר דהג'יני אין נידון כאדם אלא כחיה, והא שאמרו לפסול בשליחות משום 'מעשה )אבו(]קוף[', קוף דייקא, דהיינו משום שהוא חיה טמאה, אבל לו יצוייר ואיתא חיה טהורה שעשתה שליחות הוי שליחות מעליא, וא'כ בניד'ד איכא למימר דג'יני, שירד משמיא ולכן אינו טמא, וכאמור בחיות ההפך מטמא הוא טהור כמש'נ, א'כ אית ביה שליחות.
מנורה ג - ג' ימים
אחר כל הנ''ל עלה ספק בליבי, דילמא יש לדקדק במילות רבותינו הק' דאמרו 'שיהא טורח בסעודה ג' ימים' דלכאו' היה מספיק לומר טורח בסעודה ומדוע קבעי רבנן שיעור לטירחא. ונראה, שלמדו זאת ממתן תורה, דנצטוו ישראל על פרישה ג' ימים כהכנה לקבלת התורה. ודרשו ז''ל )תענית פ'ד מ'ח( 'ביום חתונתו זה מתן תורה', הרי דכמו דמקמי קבלת התורה היה ציווי על ג' ימים, כך ציוו רבנן לפני הנישואין לטרוח ג' ימים.
והוסיף על כך הרב הנעי'מ דמצינו באו'ח סי' רמ'ח דכל ג' ימים לפני השבת קרואים 'מקמי שבתא' וע'כ אין להפליג בספינה בימים אלו דממעט עונג שבת וכן אין לצאת לדרך בימים אלו כי נקראים הם על שם השבת ולכן אין לו לגרום בהם לחילול השבת. הרי דרבנן מתקני הכנות ג' ימים. ורצה לומר שמכיוון שהכא הוא מקום מצווה, יש להקל לטרוח פחות מג' ימים, דגם בשבת התירו לצאת לדרך במקום מצווה ולא העמידו דבריהם במקום מצווה. ודפח'חחחח.
ויש להוסיף על דבריו, דאמרינן בקבלתא דשבתא 'בואי כלה בואי כלה' הרי לפנינו דשבת איקרי כלה ובעינן להתכונן ג' ימים הכא נמי מקמי נשיאת הכלה בעינן למיטרח ג' ימים. כדבריו כן נראה, דמכיוון דהוא דבר מצווה אפשר להקל כדבריו וכדמקלינן מקמי שבתא במקום מצווה.
מנורה ד - מעשה כשפים
אלא דהיה נראה לאסור ממקום אחר, והוא משום מדכתיב 'לא ימצא בך... מכשף..' )דברים יח, י( והטעם האיסור כתב החינוך )מצווה סד( וז'ל: שידוע כי ענין הכשוף דבר רע עד מאד וגורם כמה תקלות לבני אדם איני צריך להאריך בו שידועים הדברים, ועל כן נצטוינו לסלק מן העולם המשתדל בזה לפי שהוא בא כנגד חפץ השם שהוא חפץ בישובו ושיתנהג הכל בדרך הטבע שהטבע בתחלת הבריאה, וזה בא לשנות הכל עכ'ל עיי'ש עוד. הרי דהאיסור נובע מכך שרצונו יתברך הוא דהאי עלמא ינהג ע'פ הטבע וע'י כשפים קמתבלגן הסדר הטבעי.
ואין להקשות דהא אמרינן דהאי ג'יני איתברא בידי שמים, דאף הכשפים נמצאים בעלמא דידן מכוחו יתב' ואעפ'כ אסרם, וכמבואר בהמשך דברי החינוך שם וזהו שאמרו זכרונם לברכה )סנהדרין סז ע'ב, חולין ז ע'ב( למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה... כלומר שכחן עולה לפי שעה יותר מכח הממנים עליהם. וראה כוון דבריהם זכרונם לברכה שאמרו פמליא... ולא אמרו גזרת מעלה, לפי שהשם ברוך הוא גזרו ורצה מתחלת הבריאה להיות הפעלה הזאת יוצאת מבין שניהם בהתערבם... אבל אמרו שכח הפמליא נכחש מכל מקום. עכ'ל. הרי דמ'מ הכחשת הכוחות אית ביה, ואסור.
אלא דנראה שאין לדמות האי ג'יני לכשפים אלא למעשה שדים, ומעשה שדים הותר כדאיתא בשו'ת הריב'ש ס' צב דשד אינו בכלל כשפים ומותר. והאיר את עיני פלוני הבן יקיר לי דכן מצינו ברשב'י, דאישמתש בשדא כדאיתא במעשה שבן תמליון )מעילה יז ע'ב(.
המורם דלכו'ע מהני טירחא ע"י ג'יני, אי מצד חזקה 'אין אדם טורח במשאלה' ואי מצד שמ"מ משמחה לדביתהו ואית ביה שליחות בג'יני. וכיוון דהוא מקום מצווה דנישואין אפשר להקל ולא להמתין ג' ימים. ואין חששא דכשפים דהוא מעשה שדים ושרי. ואברכו דימלא )הג'יני(]ה'[ משאלותיו, ויקויים ביה מקרא דכתיב 'זכרנו.. אשר נאכל.. חנם.. ואת האבטיחים' מתוך רחבה ונחת, ובבניין אגרבה ננוחם.
והנלע"ד כתבתי
))))