הושיעא נא.

מכתבך ובו שאלתך שאלת חכם הגיעני זה מכבר אך טירדותי תכפו ולא נתתי ליבי להתעמק בסוגיא סבוכה זו כי מה שהלב חושק הזמן עושק, ותעף עיני לרן בפסחים על דברי הגמ'  שלושים יום קודם הרגל דורשים בהלכות החג שכותב שמשמעות ההלכה ששואלין ל' יום לפני החג היא, שאם באים לשאול שאלות בהלכה, השואל בהלכות פסח נחשב כשואל כענין והוא קודם לאחר.

והנה עיצומו של יום קדוש זה ט"ו בשבט אשר בו כל מיני אילנות המגדלים ענפיהם כציצת הראש נוסעים לאוקראינה לטומאת ארץ העמים להפטר מחיוב תו"מ כלאיים ושביעית ע"מ לשהות בראש השנה אצל הצדיק היושב אצל הנחל נובע מקור חכמה הינו 30 יום קודם החג הקדוש פורים הבעל"ט. 

על כן עלה בליבי שמן הראוי לעצור כל עיתותי ולהקדיש זמני לענות לשאלת מילי דבדיחותא זו אשר זה זמנה ועל כן אזרתי חלצי להעמיק ולכתוב בקצרה בבחינת תן לחכם ויחכם עוד.

לדבריך יש לדון בשיטות הראשונים בסיבת חיוב עושה חבורה. כולי עלמא סוברים כי חבורה היא תולדה של חובל ובחובל נחלקו הראשונים תולדא דמאי. לשיטת רשי חובל חייב משום נטילת נשמה אך לאחר מכן כותב "לשון אחר: כיון דיש להן עור - נצבע העור בדם הנצרר בו, דחייב משום צובע" הרמבם דן החובל משום דש וכן כתב "וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל, ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת. .

והנה יש לדון מאי נ"מ לן בין שיטות הראשונים ותבט עיני עוד לגאון ביה"ל בשטז, ח, 'והחובל', שכך היא דעת רש"י, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, מאירי, תוספות ועוד. והטעם כתב הר"ן (לח, ב): "משום נטילת נשמה שבאותו מקום, כי הדם הוא הנפש". וכ"כ הט"ז שטז, ה, ומ"ב שטז, כט. והנפקא מינא ביניהם בשלושה דברים (באו"ה שם): א) לרמב"ם אינו חייב אלא אם כן היה בדם שיעור גרוגרת, ולרוב הפוסקים אפילו בכלשהו חייב. ב) לרמב"ם חייב גם אם חבל לאחר מיתה ויצא דם, ולרוה"פ אין חובל במת. ג) חובל למטרה מסוימת בלא שצריך לדם, לרמב"ם זו מלאכה שאין צריך לגופה, ולשאר הראשונים זוהי מלאכה הצריכה לגופה. ולהלכה כתבו האחרונים כרוב הראשונים שחובל חייב משום נטילת נשמה.

וללשון אחר ברשי יש לומר שכל שאינו להוציא הדם לצבוע העור שירצו הכלבים לאכלו אינו חייב עליו.

ולנידון דידן יש לדון לשיטת הרמבם מדוע אסור להעביר חבורה בשבת ויש לומר כי דייקא ביציאת דם כגרוגרת והדם הוא הנפש וגזרינן כל חבורה אטו חבורה דחפרני דישיבתא דמוציאי נפשם של כל בני הישיבה עד דמסיימים שמועתיהו. ובזה יש וודאי כגרוגרת להתחייב. ומכאן יש לדון בסוגייא דגמרא שישן חשוב כמת ובחבורתם דחפרני דישיבתא קא מנמנמי תלמידי טובא ולרמבם חייב על זה. אך לנ"מ הג' לשיטת הרמבם החובל שלא לצורך חייב כי משאצל"ג חייב לרמבם ווודאי שזה אינו צריך לגופו הרי הוא בעי שיקשיבו לו ולא שתצא נפשם ממנו. אך גם לשיטת רשי ושאר אחרונים זו מלאכה הצריכה לגופא ואם כך יהא חייב, יש לתרץ כי במקום צערא דסיני דבעי לחזור על תלמודיה יש להקל ובפרט במקום ביטול תורה.

וכן יש לדון לשיטת רשי ודעימיה שחובל חייב משום נטילת נשמה האם יש פתח להקל  במסירת חבורה בשבת. ולכאורה גמ' מפורשת שבת קו, א: "תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן: כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר. אמר ליה: פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה, ואם תרצה לומר משנה, חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו. והאנן תנן כל המקלקלים פטורים? מתניתין רבי יהודה, ברייתא רבי שמעון".מכאן דחובל אסור אף במקלקל שמועתו ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה וכ"ש במחדש חידושים שנאמר למשה מסיני שעתיד לחדשם.

אך יש לצרף להקל דלימוד התורה בחבורה בשבת נזכר כבר במדרש "אמר הקב"ה למשה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות, ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בניי. מכאן אמרו: משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותו בעולמו, שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל" (ילקו"ש ויקהל ת"ח). וכן נהגו ישראל ויש ליישב.

ואמר רבי זירא, שבתחילה חשב שאותם האנשים הרצים לשמוע את הדרשה מחללים שבת, שאינם הולכים בנחת. אבל לאחר ששמע את דברי רבי יהושע בן לוי שאמר: "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת", היה רץ גם הוא לדרשה (ברכות ו, ב). מכאן שיש להקל באיסורי שבת ע"מ לשמוע דרשת הרב וחבורתו 

על כן ליבי אומר לי דיש להתיר ובפרט אם הבעל חבורה  אינו מרדים את שומעיו שבזה יש לדון כאילו אינו נוטל הנפש לשיטת הרמבם ותן לחכם ויחכם עוד 

החותם לכבווד התורה ולומדיה 

נחשון מהצפון

מחפרני דישיבתא.

ואחר כל זאת אבקש מידידי שאם הוריתי שלא כדין יעלה משאו ומתנו על הכתב ויורה לי דרך אמת וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו

והנה הלום ראיתי הא דכתב ע'פ הרמב'ם שאם הרדים ה'ל נוטל נשמה ועל כגון דא נאמר שהוא 'אמת לאמיתה חברים', אך לדץטעמיה היה נראה לומר שלרוב הראשונים יהיה מותר,

הנה נראה דלא דק בלשוני דהא אני כתבתי לטעמי דהרמבם שמנמנם הינו מוציא כגרוגרת מן הנפש ולא משום נטילת נשמה דהא לרמבם החובל חייב משום מפרק. אך אכן לשיטת שאר הראשונים המובאים בב"י ובביה"ל וודאי יתחייב משום נטילת נשמ אם לא יפט מצד משצל"ג שפטור אבל אסור.

עוד יש ללעיין במה שכתב הדר"ג מדין מפרק  דהרי לא דמי מפרק אוכל למשקה דאסור למפרק משקה למשקה שהרי התורה הקדושה בבחינת מים שנא' הוי כל צמא ילכו למים. והמקשיבים לחבורתו חבורת חכם הינם בבחינת "גוש בשר ישן" הנה יש כאן ההיפך ממפרק דמרק אוכלא למשקה וכאן יש משקה שמתפרק לאוכלא וצע"ג וגם אם אין דינם כגוש בשר עדיין משקה היוצא מן המשקה אינו אסור משום מרק.

עוד לש לשבח ולרומם סברתו הישרה בדין מוסיף צבע לחיים  ואלמלא דמסתפינא הייתי אוסרו אך מה אעשה שא נפסק כלשון אחר זה.

ומה שכתב כבודו לחלק בין דרשה לחבורה לא נהירא לי כלל דמאי שנא דרשה ומאי שנא חבורה דשנינן אין בין דרשה לחבורה אלא המעביר בלבד דחבורתו של רה"י היינו דרשה ודרשתו של אברך מן המניין היינו חבורה ומאי מצית לחלק?

והיה נראה לומר דיש לחלק שטעמא דהתירו דרשה הינו לאפרושי מאיסורא במאן דמלמד הלכות ואם חבורתו הינה בפלפולי סרק במגדל הפורח באוויר (דמתקרי אליקועפטר ואיכא דאמרי דמתקרי בואיענג ואיכא דמפרשי אותם מגדלים תאומים שהבואיענג נכנס בם והפריחם באוויר) אך אם בחבורתו מלמד אליבא דהלכתא אפילו הלכה אחת יש להקל.

וכ הסכים עימי הגאון מרא דמילי דשטותא חכם יפת נרו"י דהוא מפיצולי דאישיותא דילי.

ויש להאריך בזה טובא והנראה לענ"ד כתבתי להתיר

כי ליכא מפרק ממשקה למשקה ורציתי להשיב על דבריו לולא נזכרתי בדברי הב"י שהביארמבם שאומר שהמחבץ את החמאה חייב משום בורר שמפריד החלב מן הקום וכתב הרב המגיד שהוא מן התוספתא ועל כן חוזר אני מן ההיתר שהוריתי בזה דהא הוא בורר ממש משקה ממשקה.

אך מה שנהירא לכבודו לא נהירא כלל ואחר מחילה יש ללמד זכות שכד ניים רב אמר להא שמעתא דהרי בדרשא קודם החג יש לדרוש דווקא בהלכות החג אליבא דהלכתא ולא באגדה. 

אך ליבי נקפני לכתוב כך סתם ללא ניסיון ללמד זכות ומצאתי דהיא מחלוקת אחרונים במה יש לדרוש דלפי בעל התניא (שו"ע שם): "והעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו". ואילו בערוך השולחן (שם סעיף ו): "ויש לדרוש מעניינא ולהלהיב את העם לתורה וליראה. אבל בענייני שאלות של פסח לא שייך, דכל אחד שואל מה שנסתפק לו, אם לא דברים כלליים". 

אך אחר העיון שוב אינו נראה כי לדעת ערוך השולחן זל אין איסור לדרוש בהלכות פסח כי אם אין צורך בכך.

על כן תיובתא קשה היא עליך ועליך להביא ראיה גדולה לאיסור לאחר שרבו המתירים והם כחבל נביאים ראשונים ואחרונים

דיש ללמד הלכתא

עיין שם

או"ח רצ

(ו) ולדרוש וכו' - והעיקר יהיה אז ללמד לרבים את חקי האלהים ואת תורותיו להורות הלכות שבת והאסור והמותר גם להמשיך לב השומעים באגדה המדריכים את האדם ליראת שמים וכדאיתא בילקוט ר"פ ויקהל אמר הקב"ה למשה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת וכו' להורות לישראל איסור והיתר וכו' ולא כמו שנוהגין עכשיו [ב"ח ומ"א]:

ונ''ל דההוא מתחייב בנטילת נשמה בעצם העברת החבורה בשבת - דהא 'חזקה אין  אדם נשאר ער בחבורה'- ובהאי שנתא איכא מעין נטילת נשמה א''נ נטילת נשמה 'ממש' ('ממש' בצירה ומלעיל), והא, דהיינו עומק השינה תליא באורך 'דפי המקורות' - אי א''יי שלוש אי א''יי ארבע (A3 A4 בלע''ז), ואי דו''צ אי לא דו''צ. וכדקי''ל שינה אחד משישים במיטה (ועיין תוס' רכב''ל למטה).

ויש לחלק - דאי החבורה קצרה - ודאי שרי דהא אין אדם ישן בפחות משלושים דקות, ומימרא בשבת לא על דא קאי. וכדחזינן בבתי כנסיות ובתי מדרשות דעבדינן חבורה קצרה בשש''כ אחר מנחה גדולה - דשם עיקר שנתו של אדם ואינם ישנים.

אלא - אי החבורה ארוכה אפי' כל העולם באין לשמוע דרשתו של רב זה ואפי' באגדתא - אין עושין חבורה, ומשום מעשה שהיה (בי) דלאחר מנחה קטנה דשבתא נשארתי בבית הכנסת לשיעורא רבא בתוספת מקורות. והנה כמעשה נחש הקדמוני שר''י הנחתי ראשי על הסטנד''ר משום עיפותא, ונפלתי למשכב. והנה מעירני איש אחד מן הרמתים צופים (רמתיים - שגבוה כשתי רמות, צופים - שצופה על כולם), ונוכחתי כי הגיע זמן ק''ש של ערבית, ובושתי ונכלמתי וחפרתי עד מאוד והיה לי לדיראון עולם. ומשום הכי גזרינן על חבורה בשבת.

ויש להקשות - דהא בחבורה והא בשיעור - אבל יראה לי דאין לחלק. וכדאאיתא בתוס' רכב''ל דשיעור וחבורה - תרי דחד, דבשניהם יש אחד משישים במיטה.

חזק

אפשר פילאטיס ולא זומבה

כמובן.

ואם יש משהו מותאם לזוגות כרעיון לחיזוק בית של תורה ואמת - זה יהיה נהדר

לזוג, הליכון זוגי

נמכר ב3000 ש''ח להליכון ו4900 לזוג

הלל המיוחד אומרים רק בזמן המיוחד כדי שלא נהיה דשים את ההלל בעקבינו ונמצא שכרינו בהפסדנו

של הרב מרדכי אליהו לקום כל יום ותיקין זה קשה

 כיוון שזה טבעי שבשמינית נהיים בני שמונה עשרה על כן הם קרויים שמיניסטים

בגרויות חורף פטור מלספור  

והרי אם כשסופרים ספירה אחת מתבלבלים קל וחומר בשתיים

וגם שמצינו בדוד המלך שכאן זה עדיין ספירת העומר ואין מערבין ספירה בספירה

אנחנו נשארים אחרי היסודי

אבל כשאתה סופר ספירת העומר אתה מכוון גם על הגומר

בזמן הזה גם ככה אווירת סופא דקורסא ואם היית פוטר את החופשים היית יכול גם לפטור הכל 

על כן צריך לספור הכל

אתם שטוניקים גאוניים

פעם היינו חברות;)

מצד מה שהיה בטקס המשואות השנה, שהעלו באוב את חיטמן וכו'.

 בשביל הלא מעודכנים

@משה תספר לנו מה היה פה ואיך מעירים פה ת'עניינים?

זאת מחלוקת ר' מאיר וחכמים אבל להלכה, אם אתה מעביר חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד שלא דרך רשות הרבים אתה פטור, אני לא רואה סיבה שזה יהיה שונה במקרה הזה.

יותר מעניין לשאול מה הדין במקרה של שיגור למרחק של יותר מד' אמות ברשות הרבים עם משהו שיש בו כדי הוצאה ביד

אם החלקיקים של האדם עוברים באוויר ומתחברים מחדש בנקודה אחרת (ע"ע צ'רלי בממלכת השוקולד) נראה שזה אסור. אם זה לא כולל מעבר בשטח שבין המקומות אני חושב שזה מותר. כמובן שבמקרה כזה יהיה מותר למשתגר ללכת רק ד' אמות מהמקום שאליו הוא שוגר.

אני חושב שברשות היחיד השאלה לא רלוונטית, אני לא זוכר בדיוק את הכללים אבל נראה לי שלפחות לרוב, המדידה של אלפיים אמה מתחילה מקצה רה"י, אם זה נכון, מה שכתבתי נכון רק כשמדובר על רה"ר

זה היה מעל עשרה טפחים, כי דרך בני אדם כשהם זורקים זה מגובה החזה בדרך כלל, ובהנחה שאנחנו לא עוסקים כאן בילדון אלא בבחור, יש לשער שהוא זרק מעל עשרה טפחים.