בן שבעה חודשים
לא עושה את ההפרדה שאמא היא לא הוא. היינו בבית עם דלקת עיניים- כל היום רצה שאהיה איתו ואתייחס אליו. אחרת צרחות אימים
בשבוע האחרון מנסה לשים אותו לישון ולא נרדם רק צורח צרחות נוראיות. נרדם רק בהנקה. מסכנה המטפלת שהוא יחזור אליה ככה.
מתעורר באמצע הלילה וגם צורח את הצרחות הנוראיות האלו. לפעמים אם אני מרימה אותו נרדם לי בידיים (ואוי ואבוי אם אני מנסה להניח אותו) ולפעמים או כשאני מתייאשת מזה שהוא ישן לי בידיים השינה הטובה והעמוקה מגיעה רק עם הנקה.
הצרחות שלו מכניסות אותי לסטרס ואני מאבדת שיקול דעת ומתעצבנת.
בעלי לא פה, נעלתי את הדלת של המקלחת ושמעתי שהתעורר. וזהו אני איתו כבר מלא זמן. הגענו לשלב של ההנקה אז יכולה לשתף.
כשהוא בוכה הוא רק מתחיל לבכות ואני כבר מעוצבנת. אולי בגלל כל מה שכבר היה ואולי על מה שעוד יהיה... קצת כועסת עליו באיזהשהו מקום. יש תחושה של טינה וזה פשוט עצוב להרגיש ככה כלפי הנסיך שלי, עצמי ובשרי.
קודם התעצבנתי עליו ואז אמרתי לו שיפסיק לצרוח ככה כי זה עושה לאמא רע והיא לא יכולה לתת לו יחס אוהב. ובאמת הוא הנמיך טונים קצת ואז החלטתי להניק אותו למרות שהארוחה הקודמת הייתה לפני שעה.
לא יודעת כבר מה לעשות. אולי הבחירה להניק אותו הייתה כניעה לטרור, ולא כדאי להרגיל אותו לדברים כאלו, אבל מצד שני באמת אף פעם לא ספרתי לו שלוש שעות, במיוחד לא בלילה, וזה היה רגע שכל מה שרק ירגיע אותו אני אעשה.
וגם כבר ממש כואב לי ההנקה.הוא לא תופס טוב בכלל אולי קשור לצמיחת שיניים.
זהו נרדם
מי שלא מזהה אותי, בד"כ קוראת וכשיש לי משהו חשוב אני אומרת.. כיף שיש מקום שאפשר לפרוק ולשתף.



לא ידעתי אם גם במסגרת פרטית זו בעיה
