ירדן סוגרת את הקופסה הקטנה שלה וצליל הנקישה של המכסה מהדהד ברחוב, שכמו תמיד הוא שקט בשעה הזו של לפני הצהריים.
היא קמה ומנסה לאסוף את כל מה שמתפזר סביבה כל הזמן, למרות שאין לה כלום, היא אוספת את הרגליים והידיים, הארוכות מדי, שלה ואת השיער שנדחס כולו לתוך הכובע המשונה שלה.
היא נזכרת ברגע בירדן של לפני שנה, זאת שסידרה את השיער הגלי, בצבעים טיפה משתנים של חום, עם אינסוף קליפסים כדי להחזיק אותו במקום, וידה נשלחת באינסטינקט לשיער, אצבעותיה מחליקות על הגלים האדומים.
הרחוב ריק, והיא יחפה, בלי כמעט כלום עליה. השיער שלה, אדום אבל לא אדום טבעי, כרגיל מושך מבטים. היא מושכת בכתפיה, שיסתכלו.
לא ממש אכפת לה הכיוון, העיקר שבסוף היא תגיע הביתה. בית. מילה מצחיקה. היא מגחכת לעצמה.
היא ממשיכה להסתובב ברחובות הריקים, חצי מרחפת. עד לצעקות שמחזירות אותה למציאות.
"היי ג'ינג'ית! תסתכלי לאן את הולכת!" נשמע מכוון הכביש שהיא חצתה כרגע. כנראה שהצעקות מגיעות לה כשחושבים על זה שהיא לא ממש שמה לב לאן היא הולכת.
האמת. שאין לה לאן ללכת. אבל היא הולכת.
-------
אולי יהיה לזה המשך, כנראה שכרגיל. לא.
