בארץ טוב היה היה מלך. ולמלך שליחים רבים, סרים לכל פקודה.
אחד מהם היה הצייד.
קירח, בעל עיניים שחורות גדולות, פעורות ומתבוננות. לבושו שחור וכל כולו אומר אימה ופחד.
איש לא ידע מדוע שמר המלך את שלוחו זה. רק חכם זקן אחד המשיך לטעון כי גם לאימה ולפחד מקום בממלכה.
כשסרתה הנסיכה במלך, נשלח הצייד לתופסה ולהחזירה אל ארץ טוב.
על אף שהיה אדיר ורם מעלה, התמלא הצייד חשש לקראת כניסתו אל היער.
היער, ריק היה. לא חיות רעות, ולא חיות כלל.
מספרים היו האנשים, כי שדים ורחות ממלאים את קצות היער, וככל שתלך ותעמיק פנימה, כך תתמלא בשחור.
המלך אסר על אנשיו להיכנס ליער. מי שנכנס, לא חזר. ואם חזר, היה משתגע. משתגע עד כדי כך שהיה אובד מעם העם.
שניים היו המשוגעים. שניהם נביאים שחשו בעצמם יותר מכפי שהיו. האחד- יידול והשני- מעמודא.
אסף הצייד חששותיו ונכנס ליער.
