כמו שמיעת טפיפות רגליים קטנות של תינוק, כמו משב הרוח על הפנים כשעומדים על צוק גבוה-גבוה ועצמים עיניים. כמו קרני השמש על העור, כמו מגע העץ המחוספס בכפות הידיים. כמו התחושה הנעימה, המרוממת, המרחיבה את הלב כשנכנסת שבת. כמו ההרגשה הצובטת למשמע פיוטי יום כיפור וראש השנה. כך היא הרגישה כשסיימה את העבודה הרבה שהחלה בה מזמן, מייחלת לגמור אותה לפני שיהיה מאוחר מדי. חברה טובה המליצה לה על כך. "ביעור חמץ אמיתי" קראה לזה. זה היה פשוט מושלם. הרעיון מאחורי הסיסמא אמר שצריך לנקות קודם את הלב, לפני שמנקים את הבית. אז היא לקחה את זה כפשוטו והתיישבה לנקות את ליבה. קודם כל הוציאה את כל הכעס, הגאווה והרשעות. את דיבורי לשון הרע היה קצת קשה להוציא אבל היא התאמצה, משכה בכוח, שפכה הרבה סבון- ולבסוף זה עזר. אחר כך המשיכה, מוציאה גם קור, גסות, אלימות. את כל הצעקות שצעקה על בעלה והילדים, את כל הריכולים על השכנות, את כל האבק והחמץ של הלב, שהצטבר שם במשך כל השנים האלה. עכשיו הלב שלה היה ריק. היא השפריצה קצת אקונומיקה, מנסה בכל כוחה להגיע גם לקצוות הכי רחוקים והכי אפלים, החליפה כמה נורות מהבהבות ועברה על הכל שוב עם סמרטוט לח. הלב שלה הבריק, נצץ מניקיון והאיר באור יקרות. אבל העבודה לא הסתיימה עדיין. היא לקחה הרבה אהבה ותקווה, כמות נדיבה של חמלה והמון ידידות והכניסה פנימה. אחר כך הכניסה גם חברות, נאמנות, אומץ לב, חוש הומור ואמונה. בסוף הוסיפה יושר, נדיבות, הקשבה וסבלנות. היא סידרה את הכל יפה-יפה, מניחה כל אחד במקום הראוי לו. כשסיימה התיישבה והתחילה לכתוב, מתארת את העבודה ואת הכמויות המדויקות שנדרשות ולאחר מכן העתיקה הכל עשרות פעמים עד שכאבה לה היד. אז הכניסה כל דף למעטפה, עלתה על הגג וזרקה את המעטפות באוויר, מניחה לרוח לתפוס אותן, להשתעשע. למחרת, כשראתה את האנשים בקרבתה מחייכים זה לזה, מושיטים יד לשלום, היא ידעה שהמעטפות הגיעו ליעדן. היא חזרה לביתה מאושרת, עצמה את עיניה ונזכרה בשורה האחרונה שהוסיפה בסוף כל מכתב ומכתב- "בבקשה העבירו זאת הלאה."

הצלת אותי!!!!!