שרשור מסויים, נחמד מאוד למראה, שנפתח לא מזמן גרם לי לחשוב על הקטע הזה של ההתרגשות לקראת הדייטים, במהלכם, הציפיה.
אמנם יצאתי עם לא מעט, ואני קצת יותר מבוגר מהממוצע פה, אבל יש כאלה שיצאו עם הרבה יותר ממני. אבל עדיין יש משהו שמטריד אותי, ולא ראיתי אצל שאר עם ישראל הרווקים כל-כך.
איכשהו יצא מצב שב5-6 שנים האחרונות התרגשתי לקראת ממש מעט דייטים. ברובם, אם לא כולם, ההתרגשות לא הייתה מהדייט עצמו. ולהתלהב מקשר? זה בכלל היה נדיר.
מה זה עייפות החומר הזאת? הכל נראה אותו הדבר, מרגיש אותו הדבר, נשמע אותו הדבר.
זה שילוב של הגיל עם הנסיון? סתם עומס רגשי?
כאילו שבאיזשהו שלב, מרוב קשרים קשים ואכזבות, כבה לי הלב.
לא נתקלתי במישהי "מקסימה" כמעט בכלל בשנתיים האחרונות (היו נצוצות מעטים מאוד). אני די בטוח שהבעיה אצלי, ולא אצל בנות ישראל (אולי בעצם בוחר גרוע?).
מרגיש שכבר אין בשביל מה לצאת ולהפגש, הכל אותו הדבר...
נראה לי שהגעתי למסקנה, עולם הדייטים זה מלחמת ההתשה מול יצר הרע 



