ואין, אין אף אחד שיבין.

ולא משנה מה וכמה אני אכתוב,

זה פשוט לא יקרה.

זה לא יכול לקרות.

אני, כולי,

כל כך כל כך מורכבת.

וואו, אתם לא מבינים.

אין מצב שתבינו.

איזה תהומות יש אצלי בנפש.

איזה גבהים ואיזה נסיקות.

פעם הכל היה כואב.

וריק.

אחר כך זה הפך להיות מפחיד,

בגלל הכמויות.

ובגלל השתיקות.

ועכשיו, 

עכשיו זה בעיקר מוזר.

מבלבל אולי.

בגלל ההצטברות,

ובגלל הזמן שעבר.

והגיע מה שחיכיתי לו, כבר המון זמן.

וגם זה מוזר ביותר.

אני לא מצליחה להתאפס אפילו במחשבות של עצמי.

עזבו לדבר עם אנשים אחרים.

והמוזר הזה שנמצא עכשיו,

הוא לא במקום הכאב והחרדות.

לא, הוא לא מחליף,

הוא פשוט מחסה.

עוד שכבה עליונה.

מדי פעם הם פורצים,

העצב, הכאב, הדיכאון,

הפחדים והחרדות.

לתוך המציאות,

שאני לא מצילחה להבין אם היא קיימת באמת.

נמצאת ולא נמצאת.

חיה,

אבל לא באמת.

מרחפת.

נוגעת לא נוגעת.

מבולבלת.

מוזרה.

והרבה חוזרת אחורה.

מה שהכי גרוע בכל המצב הזה, 

זה שאני כבר לא מרגישה ככ את הצורך לדבר.

הכמיהה לקשר, היא נוכחת כל הזמן.

אבל הרצון העז לדיבור, לשיח,

שבער לי פעם עמוק בעצמות על גבול השגעון,

כבר לא נמצא.

אני מאמינה שהוא יחזור.

די בטוחה בזה אפילו.

אבל לא בטוחה אם המצב של עכשיו ,

הוא טוב.

כי מצד אחד,

אני חייבת לדבר.

מהשכל אני אומרת את זה עכשיו.

לא מהלב, 

שפעם רצה כל כך.

השכל הקר והמחושב אומר לדבר.

והלב מסכים איתו, כן,

אבל כבר לא כלכך רוצה.

ואולי אם אני לא ארצה זה פשוט לא יקרה.

מצד שני,

אולי זה טוב, הרוגע הזה.

להרפות קצת, לשחרר.

כי כשזה כל הזמן רק רצון ורצון ורצון,

ואין שום מעשה.

הוא מעיק,

וזה נורא.

אז אולי עדיף שלא.

יאבללה איך מוזר לי.

העולם.

ואני.

ומה שאני עושה עכשיו.

והלב.

והמח.

זה בעיקר העולם.

המציאות.

שהיא בעצם בכל.

וגם את זה אתם לא מבינים.

בטוח.

לא מבינים כלום.

פרקתי

קצת.

זה קורה הרבה כאן,

שמזדהים עם אנשים אחרים.

שמרגישים שאנשים כתבו את הלב שלך במקומך.

לפחות אצלי זה ככה.

אבל

אני תמיד יודעת,

שתכלס, אני לא יודעת כלום.

וכמו שאף אחד לא יצליח לנחש מה עובר עלי,

ככה גם אני לא יכולה לנחש מה עובר על אחרים.

וכן, זה כואב.

נראלי בעיקר כי כשכואב בפנים,

אז כל כאב של מישהו אחר,

או משחרר,

או מכאיב עוד.

בגלל ההזדהות.

(ההזדהות עם עצם הכאב, לאו דווקא עם מה שהוא מכיל, כי בטוח שאנחנו לא באמת אותו דבר.)

כנראה על משקל GAZA

לא מבין מה רוצים מהם

זה יוצא לטובה שסוף סוף מבינים שלא משנה מה נעשה נצא מואשמים בשואה חחח

איזה ילדי כאפות

חייב לראות את הסרט הזה איכשהו.

הלבוש הזה כאילו פשוט עם חוש אסתטי של כלום

למה כל שמאלני מרקסיסטי קומוניסט חייב להיראות ככה?

מדכא איפה האדום הצהוב

יש לה פוטנציאל חבל מאוד

דבר שאני חושב עליו הבוקר וזה אקראי כמו שזה נשמע.

בהתחלה אפילו לא זכרתי איך קוראים לעצם הזו.

העצם הזאת שמאמינים שתישאר ולא משנה מה יקרה

שממנה הכל יתחיל מחדש ברגע מסוים על הזמן.

מה הדבר האחרון

הפרט הכי קטן ואקראי

משהו שלא שמים אליו לב אולי אבל הוא הכי מהותי בך

משהו שעליו הכל נשען

משהו שמחזיק אותך גם בלי לדעת

שלא משנה מה עוברים הוא נשאר

וישאר

תמיד

שגם עוד מיליון שנה כשהכל כבר יעלם ויתחדש בצורה שאי אפשר לדמיין הוא ישאר כמו שהוא

דבר שממנו תצמח מחדש

כולך תיוולד מחדש ממנו

חי בשביל להילחם ביום אחר

כנראה

שדה קרב כזה שלפעמים אתה מנצח לפעמים מפסיד אבל שדה קרב

כשאתה מפסיד אתה נסוג כמו במלחמה

מפסיד בקרב

וחי

וחוזר להילחם ביום אחר

כנראה שאין ברירה.

די פחדני האמת

כמו אדם שמשכנעים אותו בניגוד לרצונו

הוא יישאר באותה דעה בדיוק.

כמו הצביעות הדתית שמכפרת על חטא שיש לה חשק אליו בזה שהיא מגנה חטאים שהיא מתעניינת בהם.

כל אחד וכל דבר חוזר למקום

או שלא

החיים ממשיכים בשלהם כמו זרם

לוקחים אותך איתם

זה יכול להפתיע, להיות טוב להיות רע העיקר שקורה מה שקורה.

הזנחתי את הקריאה בזמן האחרון

צריך לחזור לזה

משמעת מתרופפת זה לא סימן טוב

קפה שני להיום

מירי המזכירה מספרת איך היה היום הראשון

אני מחייך משאיר קהל אחר שיאזין והולך להסתגר ולשמוע תכנים שונים

תוהה על שובניזם ושמרנות וכמה רע בן אדם יכול לצאת כי הוא מאחל לאמא שתגדל את הילדים שלה בעצמה ולא מטפלת אדישה עם טלפון בשביל שהיא תצא לעבוד.

כנראה שזה מורכב יותר או שלא

המהפכה התעשייתית מודל 2026

להפשיר במיקרו ולשלוח לגן

סיפור

לתקשר

בכתב, בעל פה, בתמונה, בסרט, בספר

כמו אלה שמצלמים את עצמם או את אותו דבר ואותו מקום כל יום באותו זמן במשך חודשים או שנים. אם תסתכל על אחת מהתמונות לא תבין כלום, גם אם תדפדף מהר.

אם לא תאט לא תבין

זה המשפט

יש סיפורים שהם לא עם דרמות גדולות הכל בפרטים הקטנים, כל מיני שינויים קטנים מזעריים ששמים אליהם לב לאט, מקרוב, לאורך זמן.

בסיפור בעל פה כבר אפשר להפליג רחוק, לערב דמויות, לפרט, להמציא, להגזים, לשנות. הכל תלוי במטרה להגיע לפנטזיה המוחלטת של המציאות האמיתית.

החיים הם רצף של מקריות, של תאונות, של היתקלויות שמרכיבות קשרים ומצבים עם אינסוף הסתעפויות אפשריות ואפשרויות. דלתות מסתובבות שנעקרות מהצירים באגרסיביות הגורלית של החיים. זה סיפור

החגים מגיעים וכמה סיפורים הם מביאים איתם

כמה סיפורים הם יביאו

כמה התניות כמה אהבה, שנאה, כעס, השפלה, בדידות, שמחה, געגוע הם מביאים איתם.

מישהו אומר לי שהחג האהוב עליו הוא סוכות כי כשהיה ילד בנה מחנה עם אבא שלו. כמה פעמים שמעתי משפט כזה שאין לו קשר לחג ועדיין הכי קשור אליו ומביא את כל המטען של החג עד שנמות.

יש סיפור על געגוע

איך שוקלים געגוע

היה לי פרופסור אחד זקן שהתאהב באישה אחת והם היו יחד אבל היא חזרה אל הארץ שלה, מעבר לים. הם לא נפגשו יותר אחרי שנפרדו וכל אחד המשיך בחייו. כששאלתי אותו איך הוא מעריך את הגעגוע אליה הוא ענה 7 קילו ו-600 גרם בערך.

לא הבנתי והפרופסור לקח אותי לעלית הגג.

הראה לי את כל המכתבים שנשארו בפינה קרועים ואמר לי

לאורך השנים כתבתי לה המון אבל לא שלחתי מכל מיני סיבות.

כל ערימת הדפים הזאת שאתה רואה כאן, אם תרים אותה ותשקול אותה תגיע ל-7 קילו ו-600 גרם ככה זה היה הבוקר.

זה משקל הגעגוע שלי אליה והוא גדל מדי יום ורגע.

החגים יכולים להיות כבדים אבל יש בהם מטען שמספר משהו גם אם הוא רע וגם אם טוב זה אנחנו וחלק מהחיים. זה לא דת ולא הלכה ולא תורה גם זה חלק מזה. זה נמצא בכל דבר וכל רגע.

עכשיו לקרר בירות לעבור בחנות ולהביא וויסקי בדרך לבית ולצלול לערב עם ספר או סרט ולצאת מהפיוטיות הזאת