אני שוב כאן. וזה מוזר.
מזמן כבר לא הייתי.
תמיד זה כשאני מגיעה לסף.
כשהלב כבר חייב לפרוק,
כי מגיעים המון דברים חדשים,
וחייבים לפנות את הפסולת.
רק חבל שמפנים אותה רק בשביל פסולת חדשה.
אף פעם לא בשביל משהו קצת יותר מוצלח מזה.
זה עושה לי טוב כאן. פותח.
אולי זה עצם הכתיבה על המחשב,
כשלא באלי ואין כח לפרוק עם עיפרון ודף.
ואין, אין אף אחד שיבין.
ולא משנה מה וכמה אני אכתוב,
זה פשוט לא יקרה.
זה לא יכול לקרות.
אני, כולי,
כל כך כל כך מורכבת.
וואו, אתם לא מבינים.
אין מצב שתבינו.
איזה תהומות יש אצלי בנפש.
איזה גבהים ואיזה נסיקות.
פעם הכל היה כואב.
וריק.
אחר כך זה הפך להיות מפחיד,
בגלל הכמויות.
ובגלל השתיקות.
ועכשיו,
עכשיו זה בעיקר מוזר.
מבלבל אולי.
בגלל ההצטברות,
ובגלל הזמן שעבר.
והגיע מה שחיכיתי לו, כבר המון זמן.
וגם זה מוזר ביותר.
אני לא מצליחה להתאפס אפילו במחשבות של עצמי.
עזבו לדבר עם אנשים אחרים.
והמוזר הזה שנמצא עכשיו,
הוא לא במקום הכאב והחרדות.
לא, הוא לא מחליף,
הוא פשוט מחסה.
עוד שכבה עליונה.
מדי פעם הם פורצים,
העצב, הכאב, הדיכאון,
הפחדים והחרדות.
לתוך המציאות,
שאני לא מצילחה להבין אם היא קיימת באמת.
נמצאת ולא נמצאת.
חיה,
אבל לא באמת.
מרחפת.
נוגעת לא נוגעת.
מבולבלת.
מוזרה.
והרבה חוזרת אחורה.
מה שהכי גרוע בכל המצב הזה,
זה שאני כבר לא מרגישה ככ את הצורך לדבר.
הכמיהה לקשר, היא נוכחת כל הזמן.
אבל הרצון העז לדיבור, לשיח,
שבער לי פעם עמוק בעצמות על גבול השגעון,
כבר לא נמצא.
אני מאמינה שהוא יחזור.
די בטוחה בזה אפילו.
אבל לא בטוחה אם המצב של עכשיו ,
הוא טוב.
כי מצד אחד,
אני חייבת לדבר.
מהשכל אני אומרת את זה עכשיו.
לא מהלב,
שפעם רצה כל כך.
השכל הקר והמחושב אומר לדבר.
והלב מסכים איתו, כן,
אבל כבר לא כלכך רוצה.
ואולי אם אני לא ארצה זה פשוט לא יקרה.
מצד שני,
אולי זה טוב, הרוגע הזה.
להרפות קצת, לשחרר.
כי כשזה כל הזמן רק רצון ורצון ורצון,
ואין שום מעשה.
הוא מעיק,
וזה נורא.
אז אולי עדיף שלא.
יאבללה איך מוזר לי.
העולם.
ואני.
ומה שאני עושה עכשיו.
והלב.
והמח.
זה בעיקר העולם.
המציאות.
שהיא בעצם בכל.
וגם את זה אתם לא מבינים.
בטוח.
לא מבינים כלום.
פרקתי
קצת.
זה קורה הרבה כאן,
שמזדהים עם אנשים אחרים.
שמרגישים שאנשים כתבו את הלב שלך במקומך.
לפחות אצלי זה ככה.
אבל
אני תמיד יודעת,
שתכלס, אני לא יודעת כלום.
וכמו שאף אחד לא יצליח לנחש מה עובר עלי,
ככה גם אני לא יכולה לנחש מה עובר על אחרים.
וכן, זה כואב.
נראלי בעיקר כי כשכואב בפנים,
אז כל כאב של מישהו אחר,
או משחרר,
או מכאיב עוד.
בגלל ההזדהות.
(ההזדהות עם עצם הכאב, לאו דווקא עם מה שהוא מכיל, כי בטוח שאנחנו לא באמת אותו דבר.)
אבל למה
למה מרגישה הכל יותר מדי
למה הכל כואב
למה הכל
למה
ומה עושים עם זה
ואיך משיגים את העור הזה
ולמה
ומה
ואיך
תציל אותה
ואותי
ואותם
זה אשכרה העלה לי דמעות
לכתוב את כל זה
יצא ארוך
וזה אפילו לא כל מה שיש לי להגיד
ובאלי שהיא תבין
היא אמרה שהיא תגיב כשיהיה לה זמן
נראה מתי זה יהיה ומה היא תגיד
אבל פאק איך זה הגיע לזה בכלל
למה עלו לי דמעות
זה לא פייר. וזה לא כזה פשוט "לא להתייחס" ו"לשחרר" כמו שהיא אמרה
אופ
I don't know why I'm so scared about it
?It's gonna be okay, right
She said it's the first step
Kind of
And it is, but it's also not
I don't know how to explain this
Even to myself
I just want it to go well
After this I'm going to Jerus and I hope it will help
I'm so confused but also know what I want and it's scary like hell and I'm kinda freaking out
I have nothing to worry about
?Right
God
I know I'm mad at you
But please show me this is okay
That I'm loved
And I'm not something disgusting like I feel
I need to accept this and why this is so hard
Oh god
I hate this
Why am I so anxious about it
It's gonna be alright
?Right
ככה
למה תמיד זו מיכל
מה יש שם שזה קורה
זה הייאוש בהתגלמותו כנראה שמזמין אותו לשם
וככה זה מתגלגל
כמו כדור קוצים במדבר בולדר ענק
שאין לו מעצמו כלום
רק גורר אחריו את כולם
תירק דם
תמולל את כל 24 התפילות
אסור להיות עדין מדי זה הכלל של העולם הזה
תחשב
ותפסיק לבכיין על הגנטיקה והמטריקס
בוא נלך
טראסט דה פרוסס ודי לחפור הכל מאוד עתיק כאן בסוף
שאי אפשר למדוד
לא מתחזקת עם ימימה וכל מה שהולך עכשיו
רק על כביש 1 בין ירושלים לתל אביב
עומדת זקופה ויפה בלי יוגה כשכואב הגב
מנקה את הבית בתנועות המוכרות
ורק רוצה לדאוג לו שוב
על אף כל הדחיות שלי
אני בוחר את הקרבות שלי, ועם מי בדיוק אני יוצא לקרב…
אתה עדיין סמוראי.
אל תוותרי אהבה שלי
אל תוותרי
אל תתייאשי
עוד לא
עוד קצת
רק עוד קצת
תיכף יהיו מים מתוקים
כן
נכון
הכל מבולבל
הכל מוזר
לכי לישון
תיכף תקומי חדשה
אל תחשבי יותר מדי
באלי לצעוק עלייך
וגם קצת לנער
זה מים מלוחים
והצמא רק מתגבר
ואת ממשיכה לשתות
את יודעת שזו טעות
אבל את שותה
כי את צמאה נורא
וכשצמאים שותים הכל
לא משנה אם מלוח או מתוק
אבל זו טעות אהובתי
זו טעות
זה מים מלוחים
אל תשכחי
זה מים מלוחים
עוד יהיו לך מים מתוקים
מים מלוחים
אל תשכחי
זה מים מלוחים
את מופתעת כל פעם מחדש
פשוט תזכרי את זה
זה מים מלוחים
זה לא הדבר האמיתי
עוד יהיה לך מים מתוקים
הרבה דברים קרו מאז שהייתי פה פעם אחרונה
נולד לי אח
סיימתי קקצ
קיבלתי תפקיד
התחילה המלחמה
קיבלתי שיבוץ מעולה למחזור הבא
התפרקתי
והייתי מאושרת
ואז התפרקתי
והייתי מאושרת שוב
והמלחמה הזאת אין לה סוף
רק עבודה נון סטופ
כבר 3 חודשים שהחיים לא אותו דבר
הכל הפוך, ומפרק
וגם הכל מאושר.
אני לא יודעת איך נפלה בחלקי הזכות להיות איפה שאני היום
במלחמה שקורית היום
ולהיות חודש הבא
במקום שאפילו לא יכולתי לחלום עליו.
ולפעמים המלחמות בתוכי מתפרצות
אבל הם תמיד חוזרות
ויש מספיק אנשים שאני אוהבת
ושאוהבים אותי
אני מקווה.
