בדיוק כמו בכל חברה אחרת.

חלקם מאושרים, מלאי סיפוק ומלאים מבפנים

וחלקם מיואשים נורא אומללים וריקנים

חלק מאושרים וחלק לא.

האם גויים מאושרים?

האם דתיים מאושרים?

האם חרדים מאושרים?

חלק מאושרים וחלק לא.

אלה שחוזרים בתשובה אומרים שכשהם היו חילונים הם לא נהנו ורק חיפשו משמעות אבל ככה זה לכל החילונים??

חילוני שממלא את היום שלו במשמעות, עובד, מתנדב, משפחה או כל דבר אחר יכול להיות מאושר

חילוני שלא עושה כלום ורק "נהנה מהחיים" הסיכוי שלו להיות מאושר קטן

למה?

כי אדם צריך סיבה בשביל לחיות, ברגע שאתה מתמלא סיפוק אתה מרגיש טוב יותר עם עצמך אתה ביתר קלות הופך לאדם מאושר.

אדם שרק חי את החיים בלי משמעות, לא מרגיש סיפוק פנימי והרבה פחות מאושר.

שימי לב שהרבה מהחוזרים בתשובה אומרים שהם הרגישו חוסר פנימי, כלומר היה חסר להם סיפוק פנימי.

וגם בחברה הדתית יש גם וגם.

ההבדל הוא שהאושר שלנו הוא אושר אמיתי נצחי והכי טוב שקיים.

שלהם זה הבל הבלים שיעלם מתישהו.

נו בסדר. ומבחינתם התורה היא שטויות במיץ.

ו?

שאלת האם חילונים מאושרים. כן. אושר רגעי וזמני בדיוק כמו כל מה שקורה פה.

זה מה ששאלת. על חילונים.

הוספתי בלי קשר על דתיים שההנאה שלנו היא הנאה נצחית ועלמית כמו התורה.

את שמחה כי האוכל טעים. מחר תזכרי מזה משו?

אבל - אם גידלת ילד להיות אדם של חסד ועזרה לזולת - יש אושר גדול מזה?!

אם החילונים מאושרים? בלי שום השוואה לדתיים..

מסתמך על משו שקראת או ראית?

הם אמנם שמחים על דברים מסויימים... 

אבל אין תחושת סיפוק לאורך זמן.

אומר את זה בתור חילוני לשבר

חוזר בתשובה... כאילו הבנת? אתה יוצא מן הכלל.. מה לגבי שאר החילונים??

למה אני יוצא דופן?  כשהייתי חילוני לא היה לי זנב או קרניים

חוץ מזה, היו לי (ואני עדיין בקשר קצת עם) חברים חילונים.. 

ואני יודע מה הם הרגישו ומרגישים עכשיו כי אנחנו משוחחים

בדיוק חשבתי לעצמי (לא יודעת אם זה קשור) שכמעט כל החוזרים בתשובה (אלה ששמעתי הרצאות שלהם ואני מכירה אותם) הם כאלה שהיו לדוגמה בבית ספר גבוה לדרמה לריקוד לשירה וכו' והם היו הכי מפורסמים וזה.

ואז אמרתי לעצמי למה  הם חוזרים בתשובה?

כי אין להם יותר למה לשאוף.

זהו הם כבר הופיעו בקיסריה (סתם ממציאה) והיו זמרים עולמיים וכו' ואז הם חושבים לעצמם אז מה עכשיו? 

אז עוד הופעה?

ואז הם מבינים שיש יהדות ויש לאן  לשאוף.

ורוב החילונים שעוד לא חזרו בתשובה יש לה לשאוף לקיסריה כי הם עוד לא עשו את זה ונראלי שהחילונים הרגילים (הלא מפורסמים) כן מאושרים כי הם לא יודעים איך זה להיות מפורסמים.

שתכלס הם מאושרים..

כי ברגע שמשהוא הולך להם לא טוב- אז הם כבר לא מאושרים...

חסר להם את הדבר האמיתי- שאיתו אתה מאושר לנצח ובצורה שלמה. 

זה מה שרוב החוזרים בתשובה אומרים- שהיה חסר להם את העיקר, הלהבה הפנימית שלהם לא דלקה...

ודרך אגב- אני בת

בשנת תשע"א נערך אירוע של הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), לרגל עשור לסקר החברתי (סקר רשמי של הלמ"ס הבודק עניינים חברתיים שונים באוכלוסיה), ובו הוצגה מצגת שנעשתה ע"י ראש תחום מתודולוגיה בלמ"ס בכותרת 'פרופיל האדם המאושר'.

הנתונים שהובאו הם שסיכויו של אדם להיות מאושר הם כדלהלן:

חרדי - 62%

דתי - 41%

מסורתי דתי - 31%

מסורתי לא כ"כ דתי - 28%

חילוני -26% (דהיינו 74% שלא יהיה מאושר! סיכוי להיות מאושר נמוך בכמעט פי שניים וחתי משל המוגדר 'חרדי')

להלן קישור למצגת: http://www.cbs.gov.il/kenes/kns_2_15_05.pdf

(כפי שאתם רואים מהכתובת, המצגת נמצאת באתר הרשמי של הלמ"ס)

הנתונים מופיעים בעמוד 8. אך כדאי להסתכל גם בנתונים המעניינים שבהמשך המצגת (לגבי תחושת בריאות, תחושת בדידות, ועוד).

להלן הצעה לניתוח קצר ומעניין של הנתונים והסקת מסקנות:

סיפר לי חבר על טענה מעניינת שטען כנגדו פעם חבר שאיננו דתי: "אתה נראה לי אדם הגון. זכותך לחשוב שיש א-להים ולאסר לעצמך הכל, אבל מכח איזו זכות מוסרית אתה חש שיש הצדקה לכך שתשטוף בכך את מוחם של ילדיך ותדון אותם לחיי סבל ומגבלות?! יש להם את הזכות להתחיל את חייהם כאדם חופשי ומאושר!"

נו, ומה אתה היית עונה?

לפני מספר חודשים פורסם מאמר של מספר בחורי ישיבות, בו ביקשו לקרוא להתמודדות המערכת עם תופעת ההתפקרות ש'מכה' במגזרנו באחוזים מדהימים, ע"י הקצאת אנשי-אמונה שיתמחו בתשובות לטענות הכופרים המונגשות כיום לכל בחור. במאמרם ציינו כי אמנם ישנו גורם שני להתפקרות, והוא הקושי הרב הכרוך בעול תורה ומצוות, הדורשים לוותר על הנאות החיים. אולם ביקשו להתמקד בגורם האמוני בלבד, מכיון שלגבי הבעיה השניה – פשוט אין כ"כ מה לעשות...

כמובן שישנן כמה דרכים להשיב לשאלות הנ"ל, אך בשורות הבאות ניווכח שלא אנו צריכים לעמול על התשובה.

לפני כשש שנים פרסמה הלמ"ס מצגת בשם 'פרופיל האדם המאושר' (ניתן למוצאה בשם זה בגוגל), מצגת המליאה בנתונים שחיוני להכיר, ולהבין את שורשם. כטעימה אצטט נתון אחד: הסיכוי של אדם נתון להיות מאושר. ע"פ הלמ"ס סיכויו של 'חרדי' הוא 62%, 'דתי' – 40%, 'מסורתי דתי' – 31%, 'מסורתי לא כ"כ דתי' – 28%, ו-'חילוני' – 26%!!

משמעות נתון זה מדהימה: ככל שאדם משתדל יותר לדקדק בקיום מצוות (=להחיל על עצמו יותר 'כבלים חונקים') גדלים משמעותית סיכוייו להיות מאושר! ואילו הסיכוי של אדם 'חופשי' להיות 'מאושר' הוא בסה"כ כרבע (כלומר, 74% שלא יהיה מאושר!).

אולם מדוע? מה ההיגיון בכך שככל שיש עליי יותר הגבלות אני יותר מאושר?

התירוצים הנפוצים, על כך ש'קל יותר להית דתי' כי 'מחליטים עבורך', או כי 'מאמינים שהכל מכוון לטובה' - הם לכל היותר חלקיים, משום שאין בהם כדי להסביר לא מדוע אין המציאות זהה אצל מפקידי חייהם בידי מיסטיקנים, לא את ההדרגה המופלאה הנ"ל, ובפרט את ההבדל בין ציבורים השווים באמונותיהם ומובדלים בעיקר במעשיהם, ולא את הנתונים דלהלן על החרפת הדיכאון.

נראה שסוד הדבר תלוי בפסוק שפירשו חז"ל: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" - עול תורה, עול אשה, עול מלאכה. (איכה רבה פרשה ג)

המלאכה היא עול המגביל קשות את חופשיות האדם, וכך גם הנישואין. על כולם  גדול עול התורה, המורה לאדם מה לעשות ומה לא בכל רגע נתון 24/7, עד לסדר קשירת שרוכיו.

אולם שלושת ה'כבלים' הללו אינם עול אלא 'נועם-עול'. נועם עול תורה, נועם עול הנישואין, ואפילו - נועם עול המלאכה.

הסיבה לכך היא משום ש-'אדם לעמל יולד'. רבים הולכים שולל אחר האמונה-התפלה הגורסת כי ככל שיהיו לאדם פחות כבלים והגבלות המחייבים מאמץ, איפוק או התגברות – כך יגדל אושרו. אמונה זו מביאה לכך שהעולם המערבי עמל בהתמדה בעשרות השנים האחרונות להוריד עוד ועוד את רף הדרישות וההגבלות. 'עול המלאכה' ירד מאליו במידה רבה עם הקדמה הטכנולוגית העצומה. 'עול הנישואין' אף הוא הולך ומצטמצם, שכן בקרב 'תרבות' המערב וכלל המושפעים ממנה גיל הנישואין הולך ועולה, משך הנישואין הולך ומתקצר, רמת המחויבות הנדרשת מהנשוי דוהרת כלפי מטה, ואף מספר הבוחרים בכלל ב-'מוסד הנישואין' יורד בהתמדה.

ועל כולם נפגע 'עול התורה'. לא רק תורת ה', אלא אף כל חוק מוסרי המכתיב עשה ואל תעשה. צניחת הרף המוסרי הנדרש ניכרת במיוחד במישור התאווה המרכזי –יצר המין.תמצית ה'עולם המוסרי' של הליברליזם המודרני היא – האדם במרכז. לכן, עשה כל שתרצה, עמוד על מיצוי כל זכויותיך (רק השתדל שלא נתפוס אותך פוגע פגיעה אנושה מדי בזכויות הזולת, כי אז ניאלץ אנו כחברה לפגוע בך על מנת שלא ייפגעו זכויותינו אנו).

ומה התוצאות של 'חירות נפלאה' זאת?

הניסיון לפעול 'נגד הוראות היצרן' – התגלה ככישלון חרוץ. לאדם יש נשמה, אשר איננה מוצאת את סיפוקה בחיי-היפופוטם, ועל כן הם מותירים את האדם אומלל. בעשרות השנים האחרונות אחוז מקרי הדיכאון (ובפרט הדיכאון הקליני) נמצא בנסיקה מתמדת ומהירה במידה שלא תיאמן. אנשים כבר כמעט אינם מסוגלים לחוש שמחה בלי לסמם את עצמם, מאלכוהול ועד לסמים למיניהם. ארגון הבריאות העולמי פרסם כי נכון להיום הדיכאון הקליני מהווה את הסיבה השלישית בעולם לנכות (ובארה"ב 'מולדת האושר' הוא במקום השני), בשנת 2020 למניינם הוא צפוי כבר להיות במקום השני (אחרי בעיות הלב), ובשנת 2030 למניינם - במקום הראשון!

ככל שאדם מקבל על עצמו את העול ביתר אמונה – כך גדל אושרו וסיפוקו (כמובן, מדובר כאשר האדם חפץ בעול ומאמין בטובתו, ולא כאשר מואס בו וזועם עליו). [לדרכנו עולה כי הסיבה לכך שהלמ"ס לא מצא את נתוני האושר שואפים למאה אחוז, היא שהכינוי 'חרדי'/'דתי' אינו משקף בהכרח את מידת קבלת עול ה' על ידי האדם (כלומר: שכאשר דבר ה' מתנגש במה ש'מתחשק לו' הוא שואף ומשתדל לבטל את רצונו בפני רצון ה'). נראה שגם ההבדל העצום בתוצאות בין המגזר ה'חרדי' ל-'דתי' נובע מההבדל באחוז 'עובדי ה'' (ע"פ ההגדרה הנ"ל) בקרב שתי החברות].

ודאי, לא  קל לשמור תורה ומצוות, אך זו בדיוק הנקודה – האושר לא תלוי בכמה יהיה לי קל אלא בכמה אשתדל לעשות את הדבר הקשה משום שהוא הנכון. והראיה, שככל הנראה מעולם לא היה דור שחייו היו נוחים וקלים כדורנו, ומעולם לא היה דור שאחוזי המדוכאים והמדוכדכים בו היו כה גדולים כדורנו.

העובדה שמידע זה אינו שגור בפיו ובלבו של כל בן תורה היא החמצה כואבת לטעמי. משום שהמשוכנע ששמירת התורה והמצוות דנה אותו לחיי סבל בעולם הזה, אשר 'במקרה הטוב' יקבל עליהם פיצוי בעולם הבא –יחפש בנרות מדוע מוצדק שיפרוק מעליו עול זה, וודאי שקשה כך לעבוד את ה' בשמחה ובתודה.

שלא תהיה טעות, איננו שומרים על המצוות חלילה רק כדי להיות מאושרים, אלא אך ורק כי כך ציווה ה'. אך בפעם הבאה שתתקלו ב'חופשי' השואל את השאלה הנ"ל– אנא החזירו אותה אליו ובקשו ממנו את התשובה...

שמחה - הרגשת שמחה מהנאה יותר רגעי מושג מהר יותר הולך יותר מהר כמו מאוכל טוב בגד חדש׳ קצת יותר חיצוני במשהו ויכול להתבטות גם חיצונית חזק.

אושר - סיפוק פנימי והרגשת אושר שממלאת אותך מבפנים בדרך כלל ממשהו רוחני יותר - אפשר להשיג גם בעולם הכללי מחיי משפחה יציבים ממוזיקה טובה נוף מיוחד עזרה לשני ועוד כמובן שבעולם הדתי יש הרבה אפשריות ומקום למצוא תוכן ופנימיות שימלאו אותך באושר. (אושר גם לא תמיד מתבטא בריקוד סוער פשוט הרגשה פנימית של סיפוק מילוי ורוגע נפשי)

ברור שיש חילונים מאושרים והם בדרך כלל אנשים עם יותר ערכים.

כמו שלפי דעתי ברור שבעולם שלנו יש יותר.

ולפעמים נראה שאנשים שמחים הם מאושרים וזה יכול להיות מה שהרב התכוון שהם נראים שמחים אבל זה די רגעי ויכול להיות שישארו מרוקנים אחר כך. (כמו אחרי אלכהול)  

זה שהם לא מקימים מצוות לא הופך אותם ליותר מאושרים.

השאלה אם זה האושר הנכון והאמיתי..

כי יש אנשים שהם מאושרים מלעשות עוול לאנשים אחרים..

צריך גם לקחת בחשבון שחילוני גם יכול להאמין. יש אתאיסטים ויש מאמינים. 

בתור מי שגדלה במשפחה חילונית אני רוצה להגיד שבעיה שם זה לא אושר או לא אושר. אלא שבעולם חילוני אתה חייב ללכת אחרי נורמות או אופנה שנקבעת מאוויר, מאופנה, מיצר הרע... אחרי זה היא משתנה... ואז חילוני יכול למצוא את עצמו במקום קיצוני או לא הגיוני משום בחינה. עוד משהו נוסף - בן אדם מאמין חייב לעבוד על עצמו, לפחות להשתדל או לשאוף לזה ובן אדם חילוני תלוי בתת-מגזר ומה מוערך שם. 

בעולם חילוני יש טשטוש , ברגע שכיף לך משהו ואתה מוכן לשאת בתוצאות זה בסדר. יותר מדי מרוכזים האם זה כיף לך או לא, אבל אם חברה שלמה מתנהגת ככה היא הופכת לחסרת אונים בימי משבר או מול חברה אחרת שנוחות היא לא ערך שם. 

שאלה היא גם מה זה אושר? לעשות את הדבר הנכון גם אם לא כיף אבל להרגיש סיפוק? או למקסם הנאה מהחיים ולהגיע לרמת החיים הגבוהה ככל היותר?

רק שאלתי אם חילונים מאושרים- ותודה לכל מי שענה!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....