נצטוונו התורה לעתיד לבוא "ואכלת את כל העמים" (דברים ז, ט"ז). כעת, ימים אלו ממשמשים ובאים שומה עלינו לברר מהו גדר אכילת העמים, ומה מברכים על אכילה זו.
ראשית יש לברר האם מברכים על אכילה זו.
ביחס העמים לישראל כתיב "כי אכל את יעקב" (במדבר יד, ט), ע"כ נצטוונו לנקום בהם לעתיד לבוא "ואכלת את כל העמים" וידוע מה דאמרי אנשי "הנקמה מתוקה", וודאי שנהנה מכך, לכן נראה לומר דלית מאן דפליג שמברכים על אכילה זו, דהרי אסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה.
יש לחקור האם זה בגדר ברכת הנהנין או בכלל ברכת המצוות. והנ"מ ברורה, האם יש לברך "וציוונו", וכן האם קובעים ברכה מיוחדת בפני עצמה על כך או שצריך להתאי אחת מברכות הנהנין שתיקנו לנו חז"ל לאכילה זו. בפשטות יש לומר שלכו"ע יברכו ברכת הנהנין לפני אכילה זו ולמ"ד שזו מצווה יברכו גם ברכת המצוות, כדוגמת אכילת מצה בליל ראשון של פסח.
זו לשון האור החיים הקדוש:
ואכלת את כל העמים. זו מצות עשה.
מאידך האברבנאל כתב כך:
"...ועליו אמר ואכלת את כל העמים אשר ה׳ אלקיך נותן לך. ואין זה מצוה אבל יעוד ושכר טוב שיהיו ישראל כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן שיאכל ויחריד את כל העמים..."
הרי לפנינו שנחלקו בדיוק בחקירתנו, לפי האוה"ח הק' יש לברך ברכת המצוות על אכילה זו, ולפי האברבנאל אין לברך ברכת המצוות. כאמור נראה שלכו"ע יברך על אכילה זו ברכת הנהנין, ונעסוק בזה לקמן. עכ"פ כו"ע מודו שיש עניין באכילה זו ואם מצווה ליכא, שכר עכ"פ יש בזה.
והשקפה ראשונה היה נראה לומר שלדעת האוה"ח יברך "בא"ה או"א אשר ברא את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו סעודת עדי עד, בא"ה אוכל האדם", אמנם אחר העיון, נראה לומר שיברך "בא"ה או"א אשר קידשנו במצוותיו וציונו על אכילת עממים", ממש כדוגמת מטבע ברכות שטבעו לנו חז"ל באכילת מצה. אך מכיוון שלא מצינו הכרעה בפוסקים האחרונים בסוגיא זו, דמי יכניס ראשו בין ענקי עולם, עמודי ההוראה, קדושי עליון, ע"כ נראה לענ"ד לומר שמשום סב"ל לא יברך, אל מהיות מטוב יהרהר נוסח ברכה בליבו ויעלה לו לפני יודע מחשבות כברכה.
כאמור, לכו"ע יש לברך ברכת הנהנין לפני אכילה זו. ויש לברר מהי יברך תחילה וסוף.
כתב על כך הרמב"ן :
ולכך אמר 'ואכלת את כל העמים'... כענין שנאמר "כי לחמנו הם".
הרי מבואר שלדעת הרמב"ן יש לברך על אכילתם 'המוציא', וממילא לבסוף יברך ברכת המזון. לאחר עומדי בזה ראיתי שדן בשו"ת 'תורה לשמה' (סימן ס"ג) בברכת המן וכתב שברכו "המוציא לחם מן השמים", א"כ אולי נאמר שה"ה בעניינו יברך "המוציא לחם מן האדם". ואין להקשות "דאתם קרואים אדם", דהרי מפורש שם בתוס' ש'האדם' הוא גם בגויים, ולכן יש לדקדק בברכה זו להדגיש את האות ה"א, שב'האדם' להוציא מלבם של טועים.
אך יש להקשות, דמצינו מפורש בחבקוק (פ"א פס' י"א) דכתיב- "ותעשה אדם כדגי הים" הרי לפנינו שאדם הוא כדגי הים. מאידך מצינו ש"אתם קרואים אדם, ואין אומות העולם קרואים אדם" וע"כ לומר שאנו בגד "אדם" ממש, ושאר האומות בגדר "דגי הים". השתא דאתית להכי נראה לומר שיברך עליהו "שהכל נהיה בדבר" ולא "המוציא", וקשים דברי הרמב"ן!
ע"כ נראה לחלק בין שבעה עממים לשאר אומות העולם. ונקדים לכך מה שאמרו בסוגיא בבא קמא בדרשת פסוק זה.
דאמר רב הונא מנין לגזל הכנעני שהוא אסור שנאמר "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך" בזמן שהן מסורים בידך...
הרי שרב הונא הוציא מקרא מידי פשוטו, ולמד ממנו לעניין גזל הגוי שמותר רק כשיד ישראל תקיפה על העכו"ם. והקשה המהרש"א, כיצד למד רב הונא מפסוק זה שנאמר בשבעה עממין לכל האומות.
וראה שם שתרץ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובקרא כתיב במפורש "את כל העמים" וממילא אין למעט מדין זה אף עם.
א"כ נוכל לומר שה"ה בעניינו הפסוק מדבר בכל עמים כפשוטו, ועל אכילתם מברך שהכל, כברכת דגי הים, בדרך צחות אפשר לומר שדבר זה נרמז בפסוק ביותר המילה "כל" דיכל לכתוב ואכלת את העמים, ומה בא לרבות במילה "כל" אלא לומר לך שמברך במטבע "כל וע"כ זוהי ברכת "שהכל".
אבל אכילת ז' עממים חשובה יותר ועליה אמרו יהושע וכלב "כי לחמנו הם", ועליהם קבעו חז"ל לברך "המוציא" וברכת המזון, אבל בשאר אומות אין לברך אלא שהכל. ונראה לדקדק זה בדברי הרמב"ן, שכתב "כעניין שנאמר כי לחמנו הם", ולא כתב "היינו דכתיב", כלומר שחיוב האכילה הינו כמו שאמרו כלב ויהושע, אבל לא קאי על עניין הברכה אלא על החיוב. ועדיין נראה שאין להוכיח מכאן לעניין מחלוקת האוה"ח הקדוש והאברבנאל דלהלן, דלא כתב שהוא חיוב כמו או רק מעלה. ולפי האמור היה מי שרצה לומר שיברך "המוציא לחם מן הים", אבל נלע"ד שאין בדבריו ממש דהנביא לא בא להשמיענו את מקור גידולם אלא את חיוב ברכתם בלבד, ואכתי נאמר שיברך "המוציא לחם מן האדם".
אמנם יש לומר שברכה אחרונה לכו"ע יברך ברכת המזון, דכיצד יוכל לברך 'בורא נפשות' בעוד הוא 'אוכל נפשות'? והרי נמצא לועג לרש.
והנראה לענ"ד כתבתי.
ראשית יש לברר האם מברכים על אכילה זו.
ביחס העמים לישראל כתיב "כי אכל את יעקב" (במדבר יד, ט), ע"כ נצטוונו לנקום בהם לעתיד לבוא "ואכלת את כל העמים" וידוע מה דאמרי אנשי "הנקמה מתוקה", וודאי שנהנה מכך, לכן נראה לומר דלית מאן דפליג שמברכים על אכילה זו, דהרי אסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה.
יש לחקור האם זה בגדר ברכת הנהנין או בכלל ברכת המצוות. והנ"מ ברורה, האם יש לברך "וציוונו", וכן האם קובעים ברכה מיוחדת בפני עצמה על כך או שצריך להתאי אחת מברכות הנהנין שתיקנו לנו חז"ל לאכילה זו. בפשטות יש לומר שלכו"ע יברכו ברכת הנהנין לפני אכילה זו ולמ"ד שזו מצווה יברכו גם ברכת המצוות, כדוגמת אכילת מצה בליל ראשון של פסח.
זו לשון האור החיים הקדוש:
ואכלת את כל העמים. זו מצות עשה.
מאידך האברבנאל כתב כך:
"...ועליו אמר ואכלת את כל העמים אשר ה׳ אלקיך נותן לך. ואין זה מצוה אבל יעוד ושכר טוב שיהיו ישראל כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן שיאכל ויחריד את כל העמים..."
הרי לפנינו שנחלקו בדיוק בחקירתנו, לפי האוה"ח הק' יש לברך ברכת המצוות על אכילה זו, ולפי האברבנאל אין לברך ברכת המצוות. כאמור נראה שלכו"ע יברך על אכילה זו ברכת הנהנין, ונעסוק בזה לקמן. עכ"פ כו"ע מודו שיש עניין באכילה זו ואם מצווה ליכא, שכר עכ"פ יש בזה.
והשקפה ראשונה היה נראה לומר שלדעת האוה"ח יברך "בא"ה או"א אשר ברא את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו סעודת עדי עד, בא"ה אוכל האדם", אמנם אחר העיון, נראה לומר שיברך "בא"ה או"א אשר קידשנו במצוותיו וציונו על אכילת עממים", ממש כדוגמת מטבע ברכות שטבעו לנו חז"ל באכילת מצה. אך מכיוון שלא מצינו הכרעה בפוסקים האחרונים בסוגיא זו, דמי יכניס ראשו בין ענקי עולם, עמודי ההוראה, קדושי עליון, ע"כ נראה לענ"ד לומר שמשום סב"ל לא יברך, אל מהיות מטוב יהרהר נוסח ברכה בליבו ויעלה לו לפני יודע מחשבות כברכה.
כאמור, לכו"ע יש לברך ברכת הנהנין לפני אכילה זו. ויש לברר מהי יברך תחילה וסוף.
כתב על כך הרמב"ן :
ולכך אמר 'ואכלת את כל העמים'... כענין שנאמר "כי לחמנו הם".
הרי מבואר שלדעת הרמב"ן יש לברך על אכילתם 'המוציא', וממילא לבסוף יברך ברכת המזון. לאחר עומדי בזה ראיתי שדן בשו"ת 'תורה לשמה' (סימן ס"ג) בברכת המן וכתב שברכו "המוציא לחם מן השמים", א"כ אולי נאמר שה"ה בעניינו יברך "המוציא לחם מן האדם". ואין להקשות "דאתם קרואים אדם", דהרי מפורש שם בתוס' ש'האדם' הוא גם בגויים, ולכן יש לדקדק בברכה זו להדגיש את האות ה"א, שב'האדם' להוציא מלבם של טועים.
אך יש להקשות, דמצינו מפורש בחבקוק (פ"א פס' י"א) דכתיב- "ותעשה אדם כדגי הים" הרי לפנינו שאדם הוא כדגי הים. מאידך מצינו ש"אתם קרואים אדם, ואין אומות העולם קרואים אדם" וע"כ לומר שאנו בגד "אדם" ממש, ושאר האומות בגדר "דגי הים". השתא דאתית להכי נראה לומר שיברך עליהו "שהכל נהיה בדבר" ולא "המוציא", וקשים דברי הרמב"ן!
ע"כ נראה לחלק בין שבעה עממים לשאר אומות העולם. ונקדים לכך מה שאמרו בסוגיא בבא קמא בדרשת פסוק זה.
דאמר רב הונא מנין לגזל הכנעני שהוא אסור שנאמר "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך" בזמן שהן מסורים בידך...
הרי שרב הונא הוציא מקרא מידי פשוטו, ולמד ממנו לעניין גזל הגוי שמותר רק כשיד ישראל תקיפה על העכו"ם. והקשה המהרש"א, כיצד למד רב הונא מפסוק זה שנאמר בשבעה עממין לכל האומות.
וראה שם שתרץ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובקרא כתיב במפורש "את כל העמים" וממילא אין למעט מדין זה אף עם.
א"כ נוכל לומר שה"ה בעניינו הפסוק מדבר בכל עמים כפשוטו, ועל אכילתם מברך שהכל, כברכת דגי הים, בדרך צחות אפשר לומר שדבר זה נרמז בפסוק ביותר המילה "כל" דיכל לכתוב ואכלת את העמים, ומה בא לרבות במילה "כל" אלא לומר לך שמברך במטבע "כל וע"כ זוהי ברכת "שהכל".
אבל אכילת ז' עממים חשובה יותר ועליה אמרו יהושע וכלב "כי לחמנו הם", ועליהם קבעו חז"ל לברך "המוציא" וברכת המזון, אבל בשאר אומות אין לברך אלא שהכל. ונראה לדקדק זה בדברי הרמב"ן, שכתב "כעניין שנאמר כי לחמנו הם", ולא כתב "היינו דכתיב", כלומר שחיוב האכילה הינו כמו שאמרו כלב ויהושע, אבל לא קאי על עניין הברכה אלא על החיוב. ועדיין נראה שאין להוכיח מכאן לעניין מחלוקת האוה"ח הקדוש והאברבנאל דלהלן, דלא כתב שהוא חיוב כמו או רק מעלה. ולפי האמור היה מי שרצה לומר שיברך "המוציא לחם מן הים", אבל נלע"ד שאין בדבריו ממש דהנביא לא בא להשמיענו את מקור גידולם אלא את חיוב ברכתם בלבד, ואכתי נאמר שיברך "המוציא לחם מן האדם".
אמנם יש לומר שברכה אחרונה לכו"ע יברך ברכת המזון, דכיצד יוכל לברך 'בורא נפשות' בעוד הוא 'אוכל נפשות'? והרי נמצא לועג לרש.
והנראה לענ"ד כתבתי.
))))