נשמע באמת כואב.

השאלה "מה לא בסדר בי", יכולה להיות שאלה נכונה רק בתנאי שהכוונה היא "מה אני *עושה* לא בסדר".
היאוש נובע מחוסר אמון בטוב ה', והתסכול נובע מחוסר האמונה בכח הבחירה וההשתדלות.
קודם כל, אנחנו צריכים לחזק את האמון בטובו, להאמין שהוא ברא אותנו כרצונו, והוא ברא אותנו רק כדי להיטיב לנו.
ככה שאין בך משהו לא בסדר, את בדיוק כפי שהוא רצה שתהי וזה בדיוק לטובתך.
אלא מה? אולי משהו בבחירה צריך להיות מדוייק יותר.
איפה הבחירה נמצאת למשל?
כשמישהי אומרת לי שלא אוהבים אותה, אוטומטית בא לי לשאול אותה אם היא כן אוהבת את עצמה כי בד"כ יש קשר הדוק בינהם.
למה? כי קודם כל, במידה שאדם מודד (לזולת, ובגלל הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" - אז מסתבר שגם לעצמו) מודדים לו. (רוח המקום ורוח הבריות).
וגם כי ידוע שאנשים שאוהבים את עצמם באמת ובבריאות (לא נרקסיסטים), אי אפשר שלא להמשך ולאהוב אותם.
אנשים אוהבים אנשים שאוהבים את עצמם, ואני לא אוהבת לומר את זה, (כי כשהאהבה העצמית לא נובעת מצד עצמה אלא בשביל מטרה חיצונית, היא לא באמת אהבה, והיא לא באמת מחזיקה מעמד), אבל זאת האמת.
מה עוד?
יש לנו לפעמים דפוסי התנהגות שלא מאפשרים לאחרים לאהוב ולהמשך אלינו.
זה נתון לבחירה, רק שצריך ללמוד את הגורמים (ויש הרבה כאלה) ולפעול על פיהם אפילו אם בהתחלה רק באופן חיצוני.
בקיצור, הכל בסדר בך, אבל אם דברים חוזרים על עצמם, זה נכון ויפה שאת שואלת את עצמך איפה את יכולה לקחת אחריות.
בהצלחה נשמה...