יום רביעי.
שיעור מתמטיקה.
מסתיים השיעור, מישהי נכנסת ואומרת ש**** קוראת לי.
הייתי בשוק.
מה היא רוצה מחיי?
היא לא דיברה איתי כבר שנים.
אני יוצאת.
אני רואה אותה ליד נייר רצף, עם דף ועיפרון,
היא שואלת אותי אם אני יכולה להחליף אותה בלהעתיק את הליצן, שהיא לא מצליחה.
איכ.
איכ.
איכ.
איכ.
היה באלי לצרוח עליה.
לא ידעתי מה לענות.
לא היו לי מילים.
לא הצלחתי כל כך להגיד משהו.
אחרי זה עניתי שאין לי כוח ואני לא רוצה.
אשכרה היא מדברת איתי רק כשהיא צריכה.
כשהיא צריכה ממני משהו לא אכפת לה.
אבל בשאר הזמן היא מתעלמת.
אטומה.
אדישה.
לא רגישה.
אני לא מבינה איך היא עוד לא שמה לב שאני סולדת ממנה.
שאני מתרחקת.
שאני מפחדת ממנה. פחד מוות.
איכ איכ איכ.
איך אני מדברתתתת.
ה'!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מה קורה פה?
מה קורה לי??
אני לא יודעת.
אני לא רוצה לחזור מחר לאולפנה.
איכ.
אני. שונאת. את. חודש. אדר.
ואת פורים במיוחד.
אני צריכה לדבר עם המורה על הטיול שנתי הזה.
איכ.
מתאים לה לעשות לי בעיות.
שונאת את זה.
אני רוצה לעוף מהאולפנה הביתה.
אני רוצה לעבור חדר.
אני לא רוצה לדבר עם המדריכות, אז זה לא יקרה.
רביעי בלילה באתי אליה ואמרתי לה שאני לא ישנה כשאני למטה בבניין.
היא אמרה שהיא תדבר עם המדריכות, אבל שאני גם צריכה לדבר איתן.
אמרתי לה שאני לא רוצה.
היא אמרה שאני אדבר איתן.
אני לא רוצה. איכ. לא רוצה.
אחת סתם לא תבין, ואני מתפדחת ממנה.
ומהשנייה אני מפחדת פחד מוות ואין מצב שבעולם שאני מדברת איתה מיוזמתי.
דייי איכ שונאת את המצב שלי.
שונאת את עצמי.
אני חייבת להיכחד כבר. דחוף.
