פעם אחת באו בערב פסח אל הרב הקדוש מאפטא גבאי הצדקה של העיר לגבות מצות עבור העניים.
הרבנית היתה טרודה בהכנות ליום־טוב, ולכן בני הבית נתנו לגבאים את המצות. מרוב בלאגן של ערב חג, הביאו להם את המצות השמורות שנאפו בערב פסח במיוחד בשביל הרב, והיו מונחות במפה מיוחדת בחדר. כשהרבנית נכנסה לחדר והבחינה בטעות, הצטערה מאוד, ולא ידעה מה לומר לרב. החליטה לקחת מצות פשוטות, שמה אותן בתוך המפה המיוחדת, ועשתה עצמה כלא יודעת מכל הנעשה. ערך הרב הקדוש את ה"סדר" על המצות הפשוטות.
לאחר חג הפסח באו לפני הרב זוג להתגרש. שאל הרב את הבעל:
"מה לך כי תגרש את אשתך?"
והשיב הבעל, כי אשתו לא רצתה לבשל בשבילו בפסח בכלים מיוחדים בלי "שרויה".
אז ציוה הרב לקרוא לרבנית, ושאל אותה:
"הגידי נא את האמת, איזה מצות הניחו לפני בליל הסדר?"
הרבנית שתקה, כי לא ידעה מה לומר.
שאל אותה הרב שוב:
"הגידי נא, אל תיראי".
והרבנית ענתה:
"מצות פשוטות..." וסיפרה את כל המעשה.
ואז אמר הרב לאותו בעל:
"ראה נא, בני: אני אכלתי מצה פשוטה בליל ראשון של פסח, ועשיתי את עצמי כלא יודע ולא מרגיש, למען לא אבוא לידי הקפדה או ח"ו לקטטה. ואתה רוצה לגרש את אשתך בשביל "שרויה"?!"
עשה הרב שלום בינהם, והלכו לביתם לשלום.
מקפידים לאכול מצה שמורה לפחות ב"כזית" הראשון של המצה בפסח.
"שרויה" – מצה שלא נוגעים בה נוזלים גם לאחר אפייתה (לא שמים במרק, ולא אוכלים עם גבינה...), זאת החמרה שמעטים מאוד מקפידים עליה.
