את לא אמורה לסבול מההורים שלך או להרגיש פגועה אם את מרגישה פגועה תגידי.

וחוסר כיבוד הורים - השאלה איך את אומרת את זה אם תצעקי שפוגעים זה לאר כיבוד הורים אבל לשבת ולדבר זה לא חוסר אפילו להפך.

תבקשי מהם לדבר איתם בארבע או בשש עיניים,

תגידי להם שאת מרגישה שהם מקשים עלייך בנקודות א, ב, ג...

ושאת רוצה לחשוב יחד איתם איך לשפר את המצב..

(צריך גם להכין את עצמך מראש לדעת לקבל גם את מה שהם יאמרו.)

תקשיבי, אני זקנה, נכון , אבל מבטיחה לך שהייתי פעם בגיל שלך ובמצב שלך, וזה אפילו לא נראה לי כזה פעם...

אני עד היום מצטערת שלא עשיתי את זה ולא אמרתי להורים שלי מה שאני חושבת, ודווקא לא מהטעמים שלך...   

אבל המלצתי לך- תאמרי, הכל, הם יעריכו את זה, רק כמובן לתכנן מראש טוב טוב איך לומר, גם כדי שתהיי מאורגנת עם עצמך, שלא תשכחי דברים וגם כדי שגם אם נורא כעסי או תתפרצי, תדעי לאן לחזור, זה ימקד אותך.

הם הרי רוצים בטובתך, רק כיום, לטענתך, הם בוחרים לא בטובה שלך, ואם הם ישמעו את זה בצורה רגועה אבל בהירה וברורה- הם בטוח ישמעו, גם אם לא יסכימו.   

שנית, אני מציעה לך מאוד מאוד- לדבר עם משהו חיצוני- כמו דוד/דודה/רב שמקובל/ רבנית/ מורה וכו'. - משהו שההורים מכבדים ומעריכים שהוא ידבר עם ההרוים.

הלואי שתצליחי.

אני מעריכה אותך על הערכים שלך!

בהצלחה רבה!

כשהם ישבו מול מכתב כתוב ברור ומנומק, בו את מפרטת כי כבר ביקשת מהם ואת רואה שזה לא קורה וזה כואב לך וכו'. הם חייבים להתייחס, אי אפשר לגחך מול מכתב, או שהם יגחכו אבל את לא תראי את זה.

אני כן הייתי מציעה לך לער משהו חיצוני שישמע אותך. קודם כל, אולי הוא יאיר את עינייך בכיוון שלא חשבת/יראה לך שאת טועה/יבין אותך ויסכים לעזור בדרך זו או אחרת.

תביני, בתקשורת בין אנשים- אין מצב שאי אפשר לעשות כלום, אין קירות, זה הרי אנשים חיים/נושמים'מרגישים.

רק צריך למצוא את הדרך, לפלס אל ליבם.

(אלא אם כן מדובר בבעיות נפשיות קשות שלא התרשמתי שזה המצב נכון?)

יכולה לענות לך בתור בת שלושים. לדעתי זה ברור  מאליו שתיכוניסטית הולכת לימודים ומתכוננת למבחנים. לא חייבים להצליח כמובן אבל לעשות מאמץ סביר והורים בכלל לא אמורים להיות מעורבים בזה. אבל אם מצב הוא שהורים צריכים לבוא ולהגיד לילד בסוף תיכון שהוא צריך להתכונן למבחן וללכת ללימודים הם מאוד יתקשו לכבד את הילד שלהם. זאת האמת. 

כשנערה מתנהגת כבוגרת בדרך כלל הורים ינסו לכבד את דעתה. אבל אם התנהגות שלה נובעת מ"דווקא" או ממה שחברה אמרה הם לא יצליחו לכבד את דעתה. 

חוץ מזה כמו שאת בטח מתקשה לתמוך במשהו שאת לא מסכימה אליו גם הורים לא יכולים לתמוך בזה. יש היום ציפייה לא הגיונית מהורים לתמוך בכל מצב, זה פשוט בלתי אפשרי. הורים יכולים לתמוך או לכבד את הדעת השונה אבל בתנאי שילד ייקח אחריות על התוצאות. אם ידוע שילד לא ייקח אחריות או אפילו יגיד בעוד כמה שנים "למה לא עצרתם, למה לא הזהרתם?" זה לא נכון לתמוך בו. 

כמובן שאסור להורים לזלזל בילדים שלהם ולפגוע בהם.

ממה שכתבת אני מבינה שלא הלכת להצהיר/לא למדת/לא הלכת לאולפנא ואת רוצה שההורים יגידו לך לעשות זאת, הבנתי נכון?

אם כן, חבל שאת תולה את ההצלחות/כישלונות שלך בהורים שלך, האחריות לדברים כאלה היא עלייך בלבד!

אולי דרך חוסר ה"עידוד" שלהם תלמדי לקחת אחריות

הרבה פעמים ממבט של הילד ההורים שלו טועים ובגדול בחינוך שלו, אבל ההפך הוא הנכון, ההורים שלנו הם לא סתם ההורים שלנו ולא של מישהו אחר, הם אלו שבמודע או שלא במודע דואגים ל"תקן" את הפגמים שלנו,

לדוג' במקרה כמו שלך, אם הבנתי נכון, זה שעל ידי "התעלמות" או חוסר עידוד את תלמדי לקחת אחריות

בגדול, לא את ההורים את צריכה לשנות, אלה להבין מה ההתנהגות של ההורים באה לתקן אצלך

ממליצה מאוד לשמוע את הרבנית אהובה צוקרמן על הנושא

בקישור פה יש שיעור על הנושא, ממליצה בחום שתקשיבי עד הסוף

(יש שם סיפור על מישהי שיצאה עם ערבי, נראה לי הכי מסביר את ההשגחה המדוייקת של זיווג ההורה לילד)

בהצלחה!!!

אם לא מההורים אז משהו אחר בעולם, שאכפת לו ממך ואוהב אותך ואת חשובה לו.

לא תמיד מקור הכוח הוא ההורים.

ותמיד תמיד אפשר למצוא משהו כזה, בטח כבר יש לך בסביבה.

אם את תולה את חוסר ההצלחות שלך בזה שאת בנאדם שצריך דחיפה,

בדיוק זו הסיבה שבמודע או שלא במודע ההורים שלך לא אמורים לספק לך את הדחיפה הזו

ההורים באים לתקן לנו את המידות הבעיתיות שבנו, כל בנאדם והבעיות שלו,

ברגע שההורה לא יספק לך את הדחיפה, את תאלצי ללמוד לעשות דברים גם בלי הדחיפה הזו ולא להיות תלוייה בה (:

ההורים שלנו איך שהם, הם המתנה הכי טובה שהקב"ה נתן לנו!

הכי קל לקבל "פטורים" מדברים בגלל קשיים, השאלה אם הפטורים האלה יועילו או יזיקו לנו לטווח הארוך?

מנסיוני האישי, הייתה לי (ועדיין) סיבה מוצדקת לקבלת "פטורים" בתקופת היסודי-תיכון,

ובאמת היו מורים שהתחשבו בי ונתנו לי לחפף בדברים והיו מורים שההפך, התעקשו איתי שאלמד

מה בסוף?

שנים אחרי, במקצועות שהקלו עלי, ניצלתי ת'הזדמנות ולא למדתי ועד היום אין לי ידע בהם / ירקתי דם כדי לסגור פערים

במקצועות שהייתי חייבת להפגין אפילו מינימום מאמץ, ברובם אני שולטת ועם חלק גם המשכתי הלאה בחיי הבוגרים (:

(ואלו מקצועות מתחומים שונים, חלקם ריאלים וחלקם הומנים, כך שהנטייה האישית שלי לא קשורה להצלחות)

בקיצור, לא חסר אמרות חז"ל - אין הדבר תלוי אלא בי, אם אין אני לי מי לי ועוד

אל תתלי בהתנהגות של ההורים שלך את תוצאות חייך, קחי אחריות על מעשייך.

ובטח אל תבקשי מההורים שלך להשתנות, תפקידם בעולם הוא לעזור לך להתנתק מהתלות בדברים חיצוניים

המון הצלחה!!!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...

אתה מרגיש בדידות כי אין לך חברים? מה עם חברים לכיתה בלימודים?

אתה לא חבר בתנועת נוער? 

זה הנקודה יש לי חברים אבל אני לא רוצה לבנות את הקשר שלי רק בשביל להרגיש שיש לי חברים ואני לא בודד...(מוזמן להסתכל בשרשור החדש על ללכת לסניף מעורב שאתה לא כל כך מאמין בזה אבל צריך בסוף חברה..)

א- אדם בסופו של דבר מול עצמו גם כשהוא עם חברים וגם כשהוא לבד... האם אתה מהווה חברה טובה לעצמך? 

מעניין לך עם עצמך? האם אתה חבר טוב לעצמך (רגשית)?

תכנס פנימה. בכל אחד יש עושר פנימי וזה תענוג לגלות אותו.

ב- נסה לשים לב לזה שאתה אף פעם לא באמת לבד, תמיד מושגח בידי מישהו שאוהב אותך אהבת עולם...