את לא אמורה לסבול מההורים שלך או להרגיש פגועה אם את מרגישה פגועה תגידי.
וחוסר כיבוד הורים - השאלה איך את אומרת את זה אם תצעקי שפוגעים זה לאר כיבוד הורים אבל לשבת ולדבר זה לא חוסר אפילו להפך.
תבקשי מהם לדבר איתם בארבע או בשש עיניים,
תגידי להם שאת מרגישה שהם מקשים עלייך בנקודות א, ב, ג...
ושאת רוצה לחשוב יחד איתם איך לשפר את המצב..
(צריך גם להכין את עצמך מראש לדעת לקבל גם את מה שהם יאמרו.)
תקשיבי, אני זקנה, נכון , אבל מבטיחה לך שהייתי פעם בגיל שלך ובמצב שלך, וזה אפילו לא נראה לי כזה פעם...
אני עד היום מצטערת שלא עשיתי את זה ולא אמרתי להורים שלי מה שאני חושבת, ודווקא לא מהטעמים שלך...
אבל המלצתי לך- תאמרי, הכל, הם יעריכו את זה, רק כמובן לתכנן מראש טוב טוב איך לומר, גם כדי שתהיי מאורגנת עם עצמך, שלא תשכחי דברים וגם כדי שגם אם נורא כעסי או תתפרצי, תדעי לאן לחזור, זה ימקד אותך.
הם הרי רוצים בטובתך, רק כיום, לטענתך, הם בוחרים לא בטובה שלך, ואם הם ישמעו את זה בצורה רגועה אבל בהירה וברורה- הם בטוח ישמעו, גם אם לא יסכימו.
שנית, אני מציעה לך מאוד מאוד- לדבר עם משהו חיצוני- כמו דוד/דודה/רב שמקובל/ רבנית/ מורה וכו'. - משהו שההורים מכבדים ומעריכים שהוא ידבר עם ההרוים.
הלואי שתצליחי.
אני מעריכה אותך על הערכים שלך!
בהצלחה רבה!
כשהם ישבו מול מכתב כתוב ברור ומנומק, בו את מפרטת כי כבר ביקשת מהם ואת רואה שזה לא קורה וזה כואב לך וכו'. הם חייבים להתייחס, אי אפשר לגחך מול מכתב, או שהם יגחכו אבל את לא תראי את זה.
אני כן הייתי מציעה לך לער משהו חיצוני שישמע אותך. קודם כל, אולי הוא יאיר את עינייך בכיוון שלא חשבת/יראה לך שאת טועה/יבין אותך ויסכים לעזור בדרך זו או אחרת.
תביני, בתקשורת בין אנשים- אין מצב שאי אפשר לעשות כלום, אין קירות, זה הרי אנשים חיים/נושמים'מרגישים.
רק צריך למצוא את הדרך, לפלס אל ליבם.
(אלא אם כן מדובר בבעיות נפשיות קשות שלא התרשמתי שזה המצב נכון?)
יכולה לענות לך בתור בת שלושים. לדעתי זה ברור מאליו שתיכוניסטית הולכת לימודים ומתכוננת למבחנים. לא חייבים להצליח כמובן אבל לעשות מאמץ סביר והורים בכלל לא אמורים להיות מעורבים בזה. אבל אם מצב הוא שהורים צריכים לבוא ולהגיד לילד בסוף תיכון שהוא צריך להתכונן למבחן וללכת ללימודים הם מאוד יתקשו לכבד את הילד שלהם. זאת האמת.
כשנערה מתנהגת כבוגרת בדרך כלל הורים ינסו לכבד את דעתה. אבל אם התנהגות שלה נובעת מ"דווקא" או ממה שחברה אמרה הם לא יצליחו לכבד את דעתה.
חוץ מזה כמו שאת בטח מתקשה לתמוך במשהו שאת לא מסכימה אליו גם הורים לא יכולים לתמוך בזה. יש היום ציפייה לא הגיונית מהורים לתמוך בכל מצב, זה פשוט בלתי אפשרי. הורים יכולים לתמוך או לכבד את הדעת השונה אבל בתנאי שילד ייקח אחריות על התוצאות. אם ידוע שילד לא ייקח אחריות או אפילו יגיד בעוד כמה שנים "למה לא עצרתם, למה לא הזהרתם?" זה לא נכון לתמוך בו.
כמובן שאסור להורים לזלזל בילדים שלהם ולפגוע בהם.
ממה שכתבת אני מבינה שלא הלכת להצהיר/לא למדת/לא הלכת לאולפנא ואת רוצה שההורים יגידו לך לעשות זאת, הבנתי נכון?
אם כן, חבל שאת תולה את ההצלחות/כישלונות שלך בהורים שלך, האחריות לדברים כאלה היא עלייך בלבד!
אולי דרך חוסר ה"עידוד" שלהם תלמדי לקחת אחריות
הרבה פעמים ממבט של הילד ההורים שלו טועים ובגדול בחינוך שלו, אבל ההפך הוא הנכון, ההורים שלנו הם לא סתם ההורים שלנו ולא של מישהו אחר, הם אלו שבמודע או שלא במודע דואגים ל"תקן" את הפגמים שלנו,
לדוג' במקרה כמו שלך, אם הבנתי נכון, זה שעל ידי "התעלמות" או חוסר עידוד את תלמדי לקחת אחריות
בגדול, לא את ההורים את צריכה לשנות, אלה להבין מה ההתנהגות של ההורים באה לתקן אצלך
ממליצה מאוד לשמוע את הרבנית אהובה צוקרמן על הנושא
בקישור פה יש שיעור על הנושא, ממליצה בחום שתקשיבי עד הסוף
(יש שם סיפור על מישהי שיצאה עם ערבי, נראה לי הכי מסביר את ההשגחה המדוייקת של זיווג ההורה לילד)
בהצלחה!!!
אם לא מההורים אז משהו אחר בעולם, שאכפת לו ממך ואוהב אותך ואת חשובה לו.
לא תמיד מקור הכוח הוא ההורים.
ותמיד תמיד אפשר למצוא משהו כזה, בטח כבר יש לך בסביבה.
אם את תולה את חוסר ההצלחות שלך בזה שאת בנאדם שצריך דחיפה,
בדיוק זו הסיבה שבמודע או שלא במודע ההורים שלך לא אמורים לספק לך את הדחיפה הזו
ההורים באים לתקן לנו את המידות הבעיתיות שבנו, כל בנאדם והבעיות שלו,
ברגע שההורה לא יספק לך את הדחיפה, את תאלצי ללמוד לעשות דברים גם בלי הדחיפה הזו ולא להיות תלוייה בה (:
ההורים שלנו איך שהם, הם המתנה הכי טובה שהקב"ה נתן לנו!
הכי קל לקבל "פטורים" מדברים בגלל קשיים, השאלה אם הפטורים האלה יועילו או יזיקו לנו לטווח הארוך?
מנסיוני האישי, הייתה לי (ועדיין) סיבה מוצדקת לקבלת "פטורים" בתקופת היסודי-תיכון,
ובאמת היו מורים שהתחשבו בי ונתנו לי לחפף בדברים והיו מורים שההפך, התעקשו איתי שאלמד
מה בסוף?
שנים אחרי, במקצועות שהקלו עלי, ניצלתי ת'הזדמנות ולא למדתי ועד היום אין לי ידע בהם / ירקתי דם כדי לסגור פערים
במקצועות שהייתי חייבת להפגין אפילו מינימום מאמץ, ברובם אני שולטת ועם חלק גם המשכתי הלאה בחיי הבוגרים (:
(ואלו מקצועות מתחומים שונים, חלקם ריאלים וחלקם הומנים, כך שהנטייה האישית שלי לא קשורה להצלחות)
בקיצור, לא חסר אמרות חז"ל - אין הדבר תלוי אלא בי, אם אין אני לי מי לי ועוד
אל תתלי בהתנהגות של ההורים שלך את תוצאות חייך, קחי אחריות על מעשייך.
ובטח אל תבקשי מההורים שלך להשתנות, תפקידם בעולם הוא לעזור לך להתנתק מהתלות בדברים חיצוניים
המון הצלחה!!!
זה ירד מאדד (ברוך ה'..)
אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה
ואוו איך בא לי כבר את החופש הגדולל🤭
מה הסיבות שלכם בחיים?
בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.
ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.
בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי
לא יודע.
מבררים את זה, מחפשים את זה
הלוואי וידעתי
כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...
ככה עד שיבוא המשיח....
הפורום חזק להיות פעיל והם דיבורים חזקים אז מוזמנים להעלות נושאים מעניינים שאתם מתלבטים בהם אם סתם שאלות, חוויות, רגשות ופריקות
יש לי הדרן ויש תקלה ואין לי אינטרנט במכשיר (שהוא גם ככה דפוק (חצי טאצ) ובלתי נסבל) אני לא יכולה לקבל לטלפון אימיילים ובנוסף האפליקציה שלהם לא עובדת
יש למישהו דרך לעזור לי?
בבקשה אני נואשת נראלי אם עד סוף שבוע הם לא חוזרים אליי אני עוברת לנוקיה (ונוקיה זה זוועה)
אם מישהו יעזור לי אני אשמח מאוד
או סרטים אחרים
