כבוד נושא הטבעת הנבחר מאנשים, חמד הוביטים, מגדולי הפלך, אשר אוחז פלך אבותיו הגדולים לבית משפחת באגינס ה'ה פרודו הי'ו.
קיבלתי שאלתו הנפלאה בדבר קידושין ב'טבעת האחת', והשתוממתי כשעה חדא בעומקה של שאלה, וניכרים דבריו ששאלתו שאלת חכם היא, אך מלבד סוגיית עדות ידיעה עוד מעורבות בה כמה סוגיות בהלכות עדות וקידושין, ונפורטם אחת לאחת.
פלך א - עדות ידיעה
ראשית אדון מצד שאלתו, האם עדות בכה'ג מהני לקידושין. כלומר האם צריך שהעדים יראו מעשה הקידושין עצמו ממש, או דלמא אם ראו רק חלק מהקידושין ויודעים הם שקידשה - אכתי מהני.
ואיברא דמצינו נידון זה בפוסקים, בשני עדים שראו הטבעת ביד החתן כשאמר הרי את מקודשת וכו', ולאחר מכן נעלם מעיניהם מעשה הנתינה, אך מיד ראו את הטבעת ביד האשה - האם מקודשת בכך או לא.
מצינו בזה מח' ראשונים. הרשב'א בתשובה (ח'א סי' תשפ וסי' אלף תקצ'ג) כתב דהעדים צריכים לראות את הנתינה ממש, אבל בשמיעה או ידיעה אינה מקודשת כלל. מאידך המרדכי בקידושין (פרק האומר ס'ס תקל'א) כתב בשם הרא'ם דעד שראה מעשה המוכיח יכול להעיד עליו כאילו ראה גוף המעשה עצמו - ומקודשת גמורה היא. המרדכי מוכיח דבריו מדברי הגמ' 'הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה' דאע'פ שראו היחוד בלבד - הרי זו כעדות על הביאה עצמה מכח ידיעתם. אולם הרשב'א חילק, דלית דרכא אחרנא להעיד על ביאה, ולכן אינם צריכים לראות המעשה עצמו אבל השאר קידושין צריכים לראות המעשה ממש. ולכאו' היה נראה לומר דהכא דאין אפשרות אחרת, דודאי כשיענוד לה הרי היא תעלם מעין כל, הרי זה כעין קידושין בביאה דלית ביה אפשרות אחרת.
איברא דהרשב'א כתב טעם נוסף מדוע קידושין בביאה שאני, משום 'אש בנעורת ואינו שורפה' ולכן חכמים תיקנו בביאה עדות ידיעה, ובהשקפה ראשונה תמהתי לשם מה הוו'ל למנקט טעם נוסף, אך השתא דאתינן להכי ברירא מילתא דחשש להאי מציאות דקא מדמו קידושין אחריני לביאה ולכן כתב שיש טעם נוסף השייך רק בביאה. וממילא הדרינן לפלוגתת הרשב'א והמרדכי.
הרמ'א בסימן מב (סעיף ד) כתב להדיא כדברי הרשב'א וז'ל: 'אינן קידושין עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכין בזה אחר אומדות והוכחות' עכ'ל.
אלא דיש לעי' דהרי בחו'מ סימן צ כתב המחבר דעדות ידיעה מהני להוציא ממון (עיי'ש בסעיף ד ובסעיף טז), וע'פ דברים אלו רצה הב'ש (ס'ק יב) לומר דגם בקידושין תועיל עדות ידיעה.
וכך משמע גם מדברי הגרע'א בהגהותיו על אתר, שמראה מקום לתשב'ץ ח'ג עניין פד, ושם מבואר שבעד אחד שראה כל מעשה הקידושין והאחר לא ראה הנתינה מקודשת. ובתוך דבריו כתב על דברי הרשב'א כך: 'דווקא כשהיא אינה יודעת שיש שם עדים בהכמנה, אבל אם יודעת שיש שם עדים בהכמנה מקודשת היא כיון שהדברים ברורים שהיא קיבלה הקידושין אף על פי שלא ראו המסירה. וכל שכן שהאחד ראה...' עכ'ל ומשמע מדבריו שאם האשה יודעת שיש שני עדים אע'פ ששניהם לא ראו הנתינה אלא מעידים בידיעה בלבד מקודשת. והוא ממש כדברי המרדכי. וכן בארו דבריו החלקת יואב ובשו'ת עני בן פחמא (אה'ע סימן ד) ויעויין באחיעזר (אה'ע סי' כד) שלמד אחרת בדברי התשב'ץ והעולה מדבריו דעדות ידיעה לא מועילה בשני עדים. עכ'פ מצינו שלפי המרדכי, הב'ש, והתשב'ץ אליבא דחלקת יעקב מקודשת בכה'ג.
אלא דהתומים (סי' צ ס'ק י'ד) כתב שיש לחלק בין עדות ממון שהעדים מבררים המציאות, לבין עדות קידושין שהעדים באים ליצור חלות הקידושין, וממילא אם לא ראו העדים כל המעשה - לא מקודשת. ואע'פ שהקצה'ח (ס'ק ז) חלק עליו, דהרי בגט הכשרנו כשיוצא לפנינו בעדי חתימה בלבד דאמרינן שהם גופיהו מעידים שהבעל מסר לה הגט. ולכן כתב שלא מקודשת משום שלא ידעו שיש שם עדים, ממילא לא התכוונו לקידושין.
עוד כתבו האחרונים שאם התכנסו לשם קידושין, כעין חופות שלנו, מקודשת אע'פ שלא ראו הנתינה. והרבה האריכו בסוגיא זו ו(אלכ'ל)[אכמ'ל].
ולפי הנ''ל נ'ל דבנידון דידן אם ידוע שלשם כך התכנסו תהיה מקודשת. וביותר דכאן מוכחא מילתא שהיא קיבלה הטבעת שהרי לא חזי לה משענד לה הטבעת, והוא נראה כידיעה מוחלטת. הרי דקידושיה ונעלמותה באים כאחד.
אלא דאכתי יש לעיין, דהתם רואים הטבעת בידה, אך הכא יודעים הם שהטבעת בידה משום דלא חזו לה, דנעלמה היא מעין כל חי וא'כ הכא העדות היא כל יותר ידיעה ממעשה ודילמא כל מה דאמרינן דמקודשת היינו היכא דהידיעה היא רק שליש מהעדות (רק הנתינה) חסרה, ולא היכא דחסר שני שליש מהעדות (הנתינה ושהטבעת בידה).
עוד יש לומר מי יימר לן דנעלמותה הוא מכח הטבעת, דילמא העלימה חדא מקוסמיא (דמתקרי איסטרי כגון גאנדלף או סארומן) וממילא גם העדות אינה ידיעה מוחלטת. והלום ראיתי בשו'ת שבט הלוי (ח'י סימן רמג) דחילק בין עדות ידיעה ללא ראיה שאינה עדות כלל לבין עדות ראיה של פסול מחמת קורבה שעדות היא אלא שא"א לעשות מעשה על פיה, אלא בצרוף עדות ידיעה שאין עוד ספק על המעשה. א'כ בניד'ד גם לדבריו הכא אינה עדות כלל.
והאיר עיני ידידי אה'ש דהאחרונים לא הביאו את הגמ' בסנהדרין (דף לז ע'ב) בר'ש בן שטח שראה אותו אחד שרץ אחרי חברו לחורבה וסייף בידו וכו' עיי'ש כל המעשה, והוא משום דבנפשות אמרה תורה 'והצילו' ולא דמי כלל לשאר עדויות. והיה נראה לי לומר עפ'ז דבנידון דידן דהטבעת הלזו הרי היא משפיעה על הנפש כדחזינן ב(סאמיעגואל) [גולום], וא'כ יש לחוש לההיא דרשב'ש ולהזקיקו עדות גמורה.
מכל הנ''ל לא ניחא לי להתיר לקדש בשימת האי טבעת באצבעה.
אלא שלכאו' אפשר היה לקדש בהנחת הטבעת בכף ידה ואע'פ שאמרו שיש עדיפות לקדש באצבע היכא דא'א כבר התירו לשים בידה. וע'כ שומה עלינו לברר הספקות האחרים דאית היה בהאי טבעתא.
פלך ב - קניין הטבעת
אלא דאכתי יש לעי' בקניינו להאי טבעתא. דע'פ ספרי הדורות טבעת זו נתקבלה במתנה מאת דודו הדגול ה'ה מר בילבו הי'ו.
אלא דיש לחוש לקניינו בהאי טבעתא. דאמנם קיבלה מדודו הנ'ל ובעלמא קיי'ל דיאוש ושינוי רשות קני, אלא דהוא מצאה במחילתו של ההוא יצורא דאתקרי 'גולום', וכחזינן דהאי יצורא לא מייאש מינה, דקא מחפשה, ואף כרת בריתא עם יצורי האופל (כגון שילוב ועוד ואכמ'ל)) כדי לההדורה ניהליה, א'כ לכאו' איהו לא מייאשה מינה, ושינוי רשות בלא יאוש לא קני.
אלא דאיכא למדחי, דודאי קא מייאש, דשנים רבות המשיך ההוא יצורא למרבץ במחילתא ורק לאחר שרעשו העולמות ניגש גם הוא לחפשה.
אמנם בעצם קניינו דגולום איכא למידק טובא, דהרי הס'מ דייצרא להאי טבעתא לא מייאש, וגם לאחר מפלתו ליסלדור רצה להשיגה. אך לאחר העיון נראה דהרי לאחר מפלתו הוא נשאר צילא בעלמא ולית ביה דעת כלל כ'ש שאין בזה דעת בעלים, וממילא כל הקודם להחזיק בנכסיו קני להו.
עוד יש לחקור האם אדם יכול להעניק טבעת זו בכל ליבו, דאיכא למיחש דאף אם יקדש בה אשה דילמא אין נתינתו בלב שלם מכח חמדת הטבעת, וממילא כיצד מיקדשה בהכי?
אלא דאי ניחוש להא חששא, אית לן למימר דהא דנתן לו דודו ה'ה בילבו הי'ו אינה נתינה וממילא לא קני לה וכיצד יקדש בה אשה. ולכאו' דמות ראיה לכך דהרי מצינו בכמה מקומות שנתחרט על נתינה זו או שביקשה חזרה, וא'כ חזינן דלא נתן בכל (בי)לבו. וליכא למדחי דהא רצה נמי ליתנה להאשה החשובה מרת גלדיאל תליט'א, דהרי למעשה לא נתנה.
אלא נראה לומר בקושטא שהוא מלחמתא דליבא בין יצרא טבא ליצרא בישא, וכיון דלמעשה נתנה אית לן למיתלי שניצח ליצרא בישא. והא דאח'כ ביקשה, אין זה גילוי דעתו הראשון, אלא זה כחו דיצרא בישא, דאורב רשע לצדיק ומבקש להמיתו רח'ל.
אלא דאף דנתנה בכל (בי)לבו, הרי נתנה ע'מ להשמידה, וא'כ יש לעי' במתנה ע'מ להשמיד אימתי קני, אי קני כשישמיד, מאי קני, דהא ליתא בהאי עלמא - דקאשמיד לה, ואי לא יקיים תנאו ודאי הוא דלא קני כלל כמה דאמרינן במתנה ע'מ להחזיר (ובהא נמי ניחא הא דלא קני בהשמדה). ותו אי נימא דבעת השמדתה קני לה למפרע, הרי ניחוש לספק קידושין עד דיתברר מאי עביד היה בהאי טבעתא. ולמאי דידיענן בקושטא דלית ברצונו להשמידה, כיצד יחוש הוא לקדש בה.
אלא נראה דס'ל דמסירת טבעת לאשה הרי היא כהשמדתה. דפשיטא לן שמטרת ההשמדה היא שלא תגיע הטבעת (להס'מ) [לסאורון] ימ'ש וע'כ בנתינתה לאשה קיים רצון הנותן דהא כתיב 'מצא אשה מצא טוב' והכא הטביע הטבעת בתוך הטוב ולית ליה לשר האופל יכולתי למשלט היה (וכדחזינן דגדול משרתיו ראש הנגזול נמסר דווקא ביד אשה ואכמ'ל). וכי תימא הא כתיב נמי 'מוצא אני את האשה מר ממות', נמי לא קשיא, שהאשה מרה מהמוות שהוא ממשרתי שר האופל, וממילא האשה שהיא מרה מהם שלטה עליהו.
ואחר העיון היה נראה לומר עוד דבאמת בטבעת זו שנועדה לשלוט בכולי עלמא וקא נתגלגלה לאשה שוב לית לה כלל סיכוי למשלט דלית אשה בעלמא שתתן טבעתה לחברתה וכ'ש לאויבה וממילא אבד סיברה ובטל סיכויה.
ומצאתי כדמות ראיה לכך, דהרי מצינו שנתן אחשוורוש להמן את טבעתו, אך לאחר תלייתו כתיב 'ויסר המלך את טבעתו אשר העבירה מהמן ויתנה למרדכי...' והוא תמוה, דלכאו' הווה ליה ליתנה לאסתר. אלא כדברנו, דידע אחשוורוש דאי יהיב טבעתיה לאסתר שוב לית ליה הכי תמצי לקבלה.
וידידי הר'ר יוחאי רצה לדחות ראיה זו מהא דאיתא בגמ' ופסקו המחבר בסי' שג סעיף י שאסור לאשה לצאת בטבעת עם חותם והוא משום שאין זה מלבוש נשים, וע'כ לא נתן אחשוורוש לאסתר טבעתו. ועוד רצה לומר מהר דבאר שם המשנ'ב (ס'ק כו) דדרך הוצאה היא משום דלפעמים נותן לה הבעל טבעתו בחול שתוליכה להצניע ובדרך היא צמיחתה באצבעה - הרי חזינן שאפשר לתת לאשה טבעת והיא תחזירה לבעלה.
אך יש לחלק, דהתם נותן לה ע'מ להוליכה - יודעת היא דהיא שליח בעלמא, אבל היכא דנותן לה הטבעת לשימוש, או לקדשה - שוב לית סיכוי להוציא ממנה. עוד יש לחלק בין טבעת שאין כמותה בעולם, כעין טבעת המלך אחשוורוש, או בנידון דנן ה'טבעת האחת', לבין טבעת שאפשר לקנות בשוקא.
ואביו של ידידי הרב היש"ר רצה לומר דתהוי מקודשת מדין אדם מחשוב כדאיתא בקידושין דף ז, דגמרה ומקדשה נפשה מכך דנושא הטבעת, דאדם חשוב הוא, יהב לה מתנה. אלא דאחר המחילה נראה דאין לחוש להא, דאדם חשוב שנותן מתנה אכתי חשוב הוא, אבל הכא כל חשיבותו היא מכח טבעת זו וממילא כשנותן לה טבעתו אזלא לה חשיבותו והוי כאחד (העם) [האדם].
פלך ג - קידושין בטבעת בעלת ערך לא ידוע
אלא דיש לעי' מצד אחר, דהמנהג לקדש בטבעת שאין בה יהלום כדי שלא תתן דעתה על האבן שערכה לא ידוע. ואף דכל הנ''ל היינו לכתחילה, מדוע נכניס עצמנו לדחוקים. וכן דנו האחרונים בקידושין בטבעת חרוטה, שמא דעתה על החריטות, אך בהא הגרב'צ אבא שאול התיר וכן המנהג.
ברם הכא אע'פ שהטבעת בעלת חריטות וללא אבן, אכתי יש למיחש, דילמא סמכא דעתא על כוחות הטבעת, על יכולתה להעלים העונדה, ולית מאן דידע לשום ערך זה, ולכאו' היה לנו לדמותו לטבעת עם אבן.
אלא דיש לחלק, דהתם הטבעת עומדת לקיום צריכה האשה לדעת את ערכה האמיתי, דלו יצוייר ותבעי למזבנא להאי טבעתא תדע שומתא עכ'פ בזמן קבלתה, ואין להקשות מהא דאמרינן בפלך הקודם דאי אפשר להוציא טבעת מאשה, דכבר אמרנו בטבעת דליכא כוותיה בעלמא, אבל בטבעת דבר לקנות כוותה בשוקא אפשר שתמכור וע'כ צריכה לדעת שומתה.
וא'כ הכא לא אכפת לו דלא תדע שומתה האמיתית אלא שתדע שהיא יותר מפרוטה. וק'לללל.
עוד ראיתי מי שר'ל בכיוון דלשריפה עומדת 'כיתותי מכתת שיעוריה' וממילא אי אפשר לקדש בה. אך לית ביה ממשא, דכבר אמרנו דמסירת לאשה כמסירתה להשמדה.
פלך ד - האם יש סימנא מילתא בקידושין בחפץ בעל כוחות אופל
אלא דאע'פ שהוא מותר בדרך שהצענו יש למיחש לסימנא דמילתא. דהרי מצינו הא שכתב הב'י בסי' קעט, בשם הרמב'ן בתשובה, שנהגו לישא אשה בחלק קמא דחודשי השנה, בזמן שהלבנה הולכת ומתמלאת דהוא סימנא טבא, אבל כשהלבנה הולכת ניתן אין בזה סימנא טבא. וא'כ יש לחשוש דהכא נמי בטבעת אפלה כעין זו לית ביה סימנא טבא. אך ודאי אין זה לעיכובא, ומאן דלא קפיד לא קפדינן ביה. ובפרט דמימרא זו ד'מאן דלא קפיד' אמרי לה בב'ב אסוגיי עינא בישא והכא היא העינא דבישא כידוע.
אלא דאכתי יש לחשוש להא דמובא בספר בית חתנים (פרק י סעיף כ) בשם החסד לאברהם דנהגו דהחתן דורך ברגלו על הכלה, ואית היה סימנא דמילתא מאן ישלוט בהא ביתא, ואף דיש שלא הקפידו בזה י'ל דסברי דהוא מילתא דפשיטא דלא בעיא סימנא. ממילא הכא דהטבעת קא יהיבא שליטה לס'מ על העונדה יש לפקפק בטיב קידושין אלו, ומה יעלה בגורלם.
המורם, דמדינא ראי למקדשה בנתינת הטבעת ע'י הנחתה בכף ידה. ובדיעבד תהא מקודשת אף בענידתה על אצבעה ואף דנעלמה מעיני העדים, והוא דידעי הוא היא והעדים לשם מה נתכנסו.
אלא דאעפ'כ לית ביה סימנא טבא ויש לחשוש בקיום הקידושין האלו.
ע'כ אבקשו דלא יקדשה בטבעת זו.
ואברכם דיהא ביתם פתוח לרווחה כביתו דבילבו הזקן דפתח ביתו לכל האי גמדיא, ויזכו לבניין עדי-עד כפשוטו כבית האלפים אשר ביער.
והנלע"ד כתבתי
טוב שמישהו הבין...
))))