נדנדת רגשות מהי?
קיצוניות. שחור או לבן. רגע אחד ככה ובשני אחרת לגמרי.
את יום שלישי אני מתחילה בהתרגשות גדולה, כי אני עומדת לפגוש חברה טובה, וכל היום שמח כל כך ומלא בקפצוצי אושר, אבל כשאני מגיעה בלילה למיטה הכול מתפרק לכדי בכי אחד גדול.

עוצמה של חיים לא צריכה לעבור ריסון כדי לשקוט, ואולי כן אבל זה פשוט לא יעבוד. היא רק צריכה עיבוד.

לא יודע למה הגבתי, ולמה הגבתי מה שהגבתי, אבל עובדה שזה קרה..

שאני מתחילה פרויקט חדש. כתיבת ספר, למשל. אני מחליטה על עלילה ודמויות ומה הרגש שילווה את הסיפור. שעה או יומיים או שלושה חודשים אחרי שאני מתחילה, עדיין לא סיימתי. אבל הרגש שלי השתנה מקצה אחד לאחר. כשהתחלתי ידעתי שנספר ידבר על הדיכאון שלי וכמה חשוב לפרוץ איתו לעולם ולדבר עליו, אבל אחרי יומיים נתקפתי פחד ורתיעה מעצמי, והפסקתי לכתוב.

ולכן לעולם לא אוכל להתחתן או להיות אימא.

אצלי זו נדנדת אקסטרים. יש לי לונה פארק שלם בגוף.
כי אתם יכולים רגע אחד להתייאש ואחר כך לחזור לחיים.
אני, כשאני מתייאשת, אלו חודשיים של תיעוב עצמי עמוק ודיכאון תוקפני.

כשאני מאושרת, אין שום דבר שיעיב על זה. אני באופוריה.
כשאני אוהבת- זה עד הסוף. עם מתנות והקלטות מלאות אהבה באמצע הלילה וחיזורים וקנאה אובססיבית.
ככה שגם כשאני מלאה ברגש חיובי, רע לי.

שאצטרך לוותר על חלקים ממנו.
אני לא אוכל להיות האישה של... או האימא של...
אני לא אוכל להתחייב לעבודה, או להתפרנס בכלל.

לא ממש חיים.
שנים שלמות שכבתי במיטה. ניצחתי את הטמפל ראן. שברתי שיאים בפלואו פרי. למדתי שירים בעל פה.

של מחויבות. נכון.
אבל לא כזו שמקדמת אותי.

בוויתור על הכאב. יכול להיות.

לוותר על הכאב זה כואב יותר ממה שאתם יכולים לדמיין. זה קשה. זה בלתי אפשרי.

יכולים לחפש את התהליכים המחשבתיים הקודמים

אופציה שנייה היא לפתור את זה(:
קודם כל, השיטה הפסיכולוגית שדוגלת בהוצאת וביטוי כל הרע וההתבחבשות שבי החוצה היא שיטה גרועה, שכן היא מנכיחה את הרע במקום להעלים אותו ובכך מקשה על סילוקו.
זאת אמנם רכבת הרים מאוד לא נעימה מצד אחד, אבל כאב כזה בדרך כלל ממכר. כיוון שאת רוצה להיות אמא ואישה ולפני כן פשוט בנאדם בריא בגופו ונפשו שעוסק בקידום העולם, את מוכרחת להתנתק מהחוויה הזאת. לשלוף את עצמך בכוח. להמשיך עוד קצת את הרגשות האלה, לעולם לא יפתור אותם כי הם בלתי נגמרים.
כאדם, יש לך השפעה כלל עולמית עצומה, מעבר להשגתנו. כשאת מתגברת לצד הטוב את פועלת טוב שאת לא מתחילה להבין.
ממילא, המלחמה הפנימית שלך היא לא בינך לבין עצמך, אלא בין אלטרואיזם וכלליות לאגוצנטריות. ומי ירצה לבחור בצד האגואיסט?

ולכן כל מה שכתבתי אלה יריות באפלה. אבל יש בהן משהו.