"זאתי אין לה מה להפסיד", היא שמעה אותם מתלחשים על הברזלים.
היא הרימה ראש. באמת אין לה מה להפסיד.
היא יפה וזקופה וגאה, ונערי הרחוב האלו לא ישברו אותה כל כך מהר.
"זאתי אין לה מה להפסיד", הם המשיכו. "לא אכפת לה מכלום."
באמת לא אכפת לי, היא חשבה, ורק צביטה קטנה בלב הוכיחה לה אחרת.
**
נועם תמיר הייתה ילדה טובה ירושלים. היא למדה למבחנים ולא גנבה מהמכולת השכונתית כמו שאר הילדות, באופנה ההיא של שנותיהן הראשונות בבית הספר.
נועם תמיר שנאה את עצמה, כי היו לה תוכניות שלמות בראש על איך לבגוד באמא ואבא הנפלאים האלו, שעושים הכול למענה.
היא נורא רצתה ג'ינס משופשפים, למשל. ואייס קפה בדיוק שעה אחרי ארוחת הצהריים. גוונים ורודים בשיער היו החלום הכי גדול שלה, אחרי בילוי של לילה בפאב בעיר השכנה. ובל נשכח את האוזניים מלאות העגילים שציירה על דפי היומן שלה.
אז נועם שנאה את עצמה, ולא ידעה שתפארת מסיקה, מלכת הכיתה, אוהבת אותה בעוצמה כפולה, כאילו כדי לפצות על השנאה העצמית הזו.
**
לתפארת מסיקה אין מה להפסיד. כולם יודעים את זה. אבא שלה גר בחו"ל ובכלל לא מדבר איתה. אימא שלה עובדת כמו חמור מהבוקר עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, וכשהיא חוזרת הביתה היא משקיעה את עצמה בבישולים.
לתפארת לא אכפת שהיא יפה נורא. היא כאילו מתאפרת וכאילו בוחרת בגדים בקפידה, אבל באמת, עמוק בפנים, היא חושבת שהכול ריק וסתמי.
תפארת מסיקה כבר מזמן התייאשה מהחיים. יש לה ג'ינס משופשפים והכי בעולם היא אוהבת צ'יזבורגר. הגלאח בשיער והבילויים הליליים בעיר השכנה, האוזניים המחוררות והיומנים השרופים העידו, בעיני אמא שלה, שהיא ממצה את גיל ההתבגרות עד הסוף.
אם אמא של תפארת רק הייתה יודעת איפה מסתובבות המחשבות של הבת שלה, היא אולי הייתה שוכחת מגיל ההתבגרות, ושולחת אותה מהר לפסיכולוג. פסיכולוגית, בעצם.
כי אתם מבינים? אמא של תפארת, דפנה, נורא נורא שומרת שבת וכשרות. היא בעצמה עובדת סוציאלית כך שהיא לא מתרגשת כל כך בקלות מצ'יזבורגר ולילות ללא שינה, אבל אם תפארת מתכננת להרוס לעצמה את העתיד, אז הגברת דפנה שלום (מסיקה עד לפני חמש שנים) תתערב ועוד איך.
**
אז נועם תמיר יושבת בכיתה, באולפנא הקטנה שביישוב הגדול, המתפתח. לפניה שני דפים ועט. היא מתכננת להסתער על משימת הכתיבה כמו שהייתה מסתערת על שווארמה לו הייתה בנמצא. כלומר, היא מתכננת לחכות רגע ולחשב.
מסיבת יום ההולדת החלבית של נועה מתקיימת בחמש. ואם עכשיו שתיים וחצי, אז לא ממש כדאי להסתער על שווארמה.
על משימת הכתיבה כדאי ועוד איך. המורה ללשון אומרת שמשימות הכתיבה הן חלק מציון הבגרות. היא מבקשת ש"כתובנה על תחושת אשמה. על רגש שאוכל אתכן מבפנים".
אז נועם תמיר יושבת בכיתה ומתלבטת אם לכתוב על הלילה האחרון ועל החטאים הקטנים שלה- המחשבות.
**
תפארת מסיקה מקשקשת על הדף בביטחון מוחלט. אותה אף אחד לא יכריח לכתוב שטויות. אבל כשהיא מתבוננת סביב ותופסת את נועם המוצלחת כותבת במרץ, היא מחליטה לנסות לכבוש את ליבה.
היא כותבת, בעשר מילים:
"אני אוהבת בנות. אני אוהבת את נועם. הלוואי שנהיה זוג."
היא לא ממשיכה. מבחינתה, היא עשתה מעל ומעבר.
**
כשהמורה מבקשת מתפארת להקריא, תפארת נעמדת, כי לא אכפת לה. היא מקריאה. המורה מחווירה ושולחת אותה בחזרה אל הכיסא. היא רושמת לעצמה בצד לדווח למחנכת, כאילו שתשכח.
**
נועם מרחפת בעולמות עליונים. לרגע אחד נורא היא כמעט נקראה אל קדמת הכיתה, להקריא את תחושות האשמה שלה, אבל בסוף קראה המורה לתפארת מסיקה, מלכת הכיתה הבלתי מעורערת.
היא לא ממש הקשיבה, אולי בכלל לא, רק שמעה לחשושים וקלטה נעיצת מבט אחת או שתיים.
בהפסקה היא קצת התחרטה שלא הקשיבה, כי הרי ברור שמשהו קרה.
**
לתפארת לא אכפת. ולמה שיהיה לה?
היא כתבה על נועם, בלי קשר לתחושות האשמה שלה, כדי לזעזע כיתה שלמה. כדי שיקראו לאמא אל חדר המנהלת, כדי שיסלקו אותה כבר מהמקום המטורף הזה ויזרקו אותה מהבית.
היא הרי ממילא התכוונה לעבור לתל אביב.
**
"אבל אנחנו רק בנות שש עשרה," תגיד נועם לתפארת אחרי שתשמע את מלוא הרכילות. "וגם אני קצת מאוהבת בך, אבל זה לא יקרה בינינו, את יודעת."
תפארת תרים גבות. "קצת תתפרעי, מותק." היא תגיד.
אבל נועם תניד בראשה לשלילה.
**
וכשיסלקו את תפארת מהאולפנא ומהיישוב, לא יהיה לה אכפת.
היא הרימה ראש. באמת אין לה מה להפסיד.
היא יפה וזקופה וגאה, ונערי הרחוב האלו לא ישברו אותה כל כך מהר.
"זאתי אין לה מה להפסיד", הם המשיכו. "לא אכפת לה מכלום."
באמת לא אכפת לי, היא חשבה, ורק צביטה קטנה בלב הוכיחה לה אחרת.
**
נועם תמיר הייתה ילדה טובה ירושלים. היא למדה למבחנים ולא גנבה מהמכולת השכונתית כמו שאר הילדות, באופנה ההיא של שנותיהן הראשונות בבית הספר.
נועם תמיר שנאה את עצמה, כי היו לה תוכניות שלמות בראש על איך לבגוד באמא ואבא הנפלאים האלו, שעושים הכול למענה.
היא נורא רצתה ג'ינס משופשפים, למשל. ואייס קפה בדיוק שעה אחרי ארוחת הצהריים. גוונים ורודים בשיער היו החלום הכי גדול שלה, אחרי בילוי של לילה בפאב בעיר השכנה. ובל נשכח את האוזניים מלאות העגילים שציירה על דפי היומן שלה.
אז נועם שנאה את עצמה, ולא ידעה שתפארת מסיקה, מלכת הכיתה, אוהבת אותה בעוצמה כפולה, כאילו כדי לפצות על השנאה העצמית הזו.
**
לתפארת מסיקה אין מה להפסיד. כולם יודעים את זה. אבא שלה גר בחו"ל ובכלל לא מדבר איתה. אימא שלה עובדת כמו חמור מהבוקר עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, וכשהיא חוזרת הביתה היא משקיעה את עצמה בבישולים.
לתפארת לא אכפת שהיא יפה נורא. היא כאילו מתאפרת וכאילו בוחרת בגדים בקפידה, אבל באמת, עמוק בפנים, היא חושבת שהכול ריק וסתמי.
תפארת מסיקה כבר מזמן התייאשה מהחיים. יש לה ג'ינס משופשפים והכי בעולם היא אוהבת צ'יזבורגר. הגלאח בשיער והבילויים הליליים בעיר השכנה, האוזניים המחוררות והיומנים השרופים העידו, בעיני אמא שלה, שהיא ממצה את גיל ההתבגרות עד הסוף.
אם אמא של תפארת רק הייתה יודעת איפה מסתובבות המחשבות של הבת שלה, היא אולי הייתה שוכחת מגיל ההתבגרות, ושולחת אותה מהר לפסיכולוג. פסיכולוגית, בעצם.
כי אתם מבינים? אמא של תפארת, דפנה, נורא נורא שומרת שבת וכשרות. היא בעצמה עובדת סוציאלית כך שהיא לא מתרגשת כל כך בקלות מצ'יזבורגר ולילות ללא שינה, אבל אם תפארת מתכננת להרוס לעצמה את העתיד, אז הגברת דפנה שלום (מסיקה עד לפני חמש שנים) תתערב ועוד איך.
**
אז נועם תמיר יושבת בכיתה, באולפנא הקטנה שביישוב הגדול, המתפתח. לפניה שני דפים ועט. היא מתכננת להסתער על משימת הכתיבה כמו שהייתה מסתערת על שווארמה לו הייתה בנמצא. כלומר, היא מתכננת לחכות רגע ולחשב.
מסיבת יום ההולדת החלבית של נועה מתקיימת בחמש. ואם עכשיו שתיים וחצי, אז לא ממש כדאי להסתער על שווארמה.
על משימת הכתיבה כדאי ועוד איך. המורה ללשון אומרת שמשימות הכתיבה הן חלק מציון הבגרות. היא מבקשת ש"כתובנה על תחושת אשמה. על רגש שאוכל אתכן מבפנים".
אז נועם תמיר יושבת בכיתה ומתלבטת אם לכתוב על הלילה האחרון ועל החטאים הקטנים שלה- המחשבות.
**
תפארת מסיקה מקשקשת על הדף בביטחון מוחלט. אותה אף אחד לא יכריח לכתוב שטויות. אבל כשהיא מתבוננת סביב ותופסת את נועם המוצלחת כותבת במרץ, היא מחליטה לנסות לכבוש את ליבה.
היא כותבת, בעשר מילים:
"אני אוהבת בנות. אני אוהבת את נועם. הלוואי שנהיה זוג."
היא לא ממשיכה. מבחינתה, היא עשתה מעל ומעבר.
**
כשהמורה מבקשת מתפארת להקריא, תפארת נעמדת, כי לא אכפת לה. היא מקריאה. המורה מחווירה ושולחת אותה בחזרה אל הכיסא. היא רושמת לעצמה בצד לדווח למחנכת, כאילו שתשכח.
**
נועם מרחפת בעולמות עליונים. לרגע אחד נורא היא כמעט נקראה אל קדמת הכיתה, להקריא את תחושות האשמה שלה, אבל בסוף קראה המורה לתפארת מסיקה, מלכת הכיתה הבלתי מעורערת.
היא לא ממש הקשיבה, אולי בכלל לא, רק שמעה לחשושים וקלטה נעיצת מבט אחת או שתיים.
בהפסקה היא קצת התחרטה שלא הקשיבה, כי הרי ברור שמשהו קרה.
**
לתפארת לא אכפת. ולמה שיהיה לה?
היא כתבה על נועם, בלי קשר לתחושות האשמה שלה, כדי לזעזע כיתה שלמה. כדי שיקראו לאמא אל חדר המנהלת, כדי שיסלקו אותה כבר מהמקום המטורף הזה ויזרקו אותה מהבית.
היא הרי ממילא התכוונה לעבור לתל אביב.
**
"אבל אנחנו רק בנות שש עשרה," תגיד נועם לתפארת אחרי שתשמע את מלוא הרכילות. "וגם אני קצת מאוהבת בך, אבל זה לא יקרה בינינו, את יודעת."
תפארת תרים גבות. "קצת תתפרעי, מותק." היא תגיד.
אבל נועם תניד בראשה לשלילה.
**
וכשיסלקו את תפארת מהאולפנא ומהיישוב, לא יהיה לה אכפת.
- לקראת נישואין וזוגיות