הוא מביט עלינו.
"אני אדבר איתכן גלויות." הוא אומר.
המילים חולפות ליד אוזני.
אני עושה שיעור ניסיון.
לא בטוח אם אשאר.
קשה לי לכתוב.
אולי אני אשב.
הדיבורים חולפים לידי.
אני שותקת. משפילה ראשי אל הדף.
דמעות מתחילות להכתים אותו.
הוא כבר לא קריא.
"מבוא למדעי המ... מא...מר"
זה כך מה שנשאר גלוי וברור לעין.
כך. כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה. כך כך הרבה זמן. ועכשיו - - -
בום. היא תיקנה אותו. למה היא תיקנה? גם אני שמתי לב.
הוא עצוב גם ככה. לצה להעיר לו על טעויות? זה לא כזה כזה משנה אם יהיה מערך בגודל אפס.
אז מה שזה לא אפשרי.
הוא מקבל צלצול בפלאפון. ממשיך בשיעור. היא אומרת לו לבדוק האם זה חשוב.
הוא בודק. זה חשוב , אבל לא... בעצם כן...

אני רוצה לבכות. ****, למה הלכת? לצה?