"יום עובר וצרה חולפת כי לכל עצב יש גם סוף"

גם אם יש לפנינו תקופה ממש ארוכה שרק רוצים לגמור אותה אבל זה נראה ממש רחוק, לא רואים את הסוף וממש קשה, לא משנה מה קורה בסוף זה נגמר.

לפני שלושה חודשים לא האמנתי שאי פעם אני אמצא את עצמי אחרי הטירונות, שלושה חודשים זה מלאאא!

בום! אני אחרי הכל! אין לי מושג איך זה קרה אבל זה עובדה שאני אחרי טירונות.

עכשיו אפשר לגשת לאימון מתקדם בראש אחר. זה יותר ארוך (4 חודשים), זה יותר קשה, אבל גיליתי כבר שגם תקופות ארוכות נגמרות יותר מהר ממה שנדמה לנו.

נסעתי באוטובוס, ראיתי שתי בנות יושבות בתחנה בפנאן ונראות מבסוטיות, פתאום נתקפתי גל של קנאה באותן שתי אזרחיות חופשיות שעושות מה שבא להן, אין מי שיגיד להן מתי לקום, מתי לישון, מה לעשות, ומתי ללכת 20 קילומטר עם תיק על הגב...

רגע אחרי זה התמלאתי בסיפוק, בגלל שאני מבטל את כל החיים שלי ונקרע כל היום, הן יכולות לשבת שם בתחנה ולצחוק בלי לפחד ממחבל שיקפוץ מאיפשהו.

תכלס למה לקנא בהן שהן חופשיות, אפשר להיות גאה שהחופש שלהן בא בזכותי ובזכות החברים שלי שעושים לילות כימים.

לכבוד הוא לי לשרת את עם ישראל.

תוך כדי שקשה ורצים כל היום אין זמן להבין מה אתה עושה. אבל אחרי תקופה אפשר להסתכל אחורה ולהגיד "יואו! איזה מטורף אני, איזה דברים עשיתי! כמה השתניתי והתחשלתי!"

לא תבינו עד שתתגייסו

כשאתה כל היום עובד קשה אתה יודע להעריך הרבה יותר כל רגע של חופש