פורים שמח בקרוב!
בעלי ואני כבר תקופה ארוכה ביחסים שהשתפרו לאין שיעור תודה לאל.
אני מאוד שמחה שסה"כ התקדמנו במסלול שלנו, למרות שעדיין יש לנו תקלות.
אני מרגישה שלשנינו יש איזה אישו עם רגישות וכעס, אנחנו לא מצליחים לעורר את השני לרוגע ושמחה אלא הרבה פעמים באמירות קטנות וקצת אי הבנות אנחנו "מדליקים " אחד את השניה.
המצב לאחרונה קשה לי כי באמת שהשתפרנו מאוד, ואני מרגישה שעד שסוף סוף הצלחנו- עדיין יש "עננה שמרחפת" שניפול , וזו לא סתם נפילה, אלא ריב מכוער של כעס וחימה.
במצבים מסוימים פתאום כל העין הטובה שלי אליו נמסה בשניה, ואני מתחילה להתעצבן על כל דבר שהוא לא שם לב אליו, שהוא לא עוזר מספיק, שהוא לא זוכר דברים, שהוא פסיבי ולא יוזם.
אני מבקשת בהדלקת נרות ובתפילת שבת שיתן לנו שלום בית שלם, שימשיך להוביל אותנו בדרך הנכונה, שיתן לי עין טובה על בעלי כמעט תמיד, ושאם לי אין- אז שבעלי ידע להתמודד עם זה מצידו בצורה נכונה ולא באופן שידרדר את המצב.
מתפללת גם שלא יהיו לנו חילוקי דעות גדולים מידי בהקשר להכנסת הדת לבית, אני דתיה ובעלי חילוני, והרבה פעמים אני מגלה שבמקום לעזור ולסייע בידי או להתחשב אני מרגישה שעדיין יש איזה משיכת חבל בינינו על עד כמה הבית יהיה חילוני או דתי. יש בנו מעין אגו או אולי ההפך- איזו רגישות כל אחד לעצמו , איזה חוסר בטחון עצמי כזה, שמוביל להתלקחות. ואני מרגישה שלרוב לאחרונה באמת האהבה התעצמה, הכבוד והקירבה, והיתה המון התחשבות אחד בשניה. אבל לפעמים כמו אש מתלקחת בשדה קוצים מספיק שיהיה אירוע אחד בודד, או מצב רוח של אחד מאיתנו, איזה חוסר בהבנה, שפשוט האוירה מבחינתי ממש הולכת ויורדת, ואני ישר מתבאסת על כל דבר קטן-- פתאום אני חושבת מחשבות מקטרגות "לו רק הוא היה יותר שמח" "לו רק הוא היה אדם יותר של נתינה" "לו רק היה אדם יותר רגוע" "לו היה מצחיק אותי יותר והיינו צוחקים יותר יחד- זה היה מונע מהמריבות להתדרדר" ועוד ועוד.
אני מרגישה ממש ממש רע עם זה, כי הוא באמת משתדל כל כך הרבה!! , אנחנו הולכים ליעוץ זוגי, וזה ממש קשה לו והוא מגיע בכל זאת ומשתדל ללמוד איך לשפר את המערכת יחסים שלנו, הוא תמיד מחזק אותי ונותן לי הרגשה שאני הכי מדהימה וחשובה בעולם ואין עליו. שבת אחרונה נניח הוא כן הלך איתי לבית הכנסת -למרות שזה היה אחרי שהוא אמר משפט של " אני הולך איתך כי אמרתי שאלך ואני יודע מה יהיה אם בסוף אני לא אלך"- כאילו שאני אעשה לו ריגשי ויהיה בלאגן. זה כל כך ביאס אותי המשפט הזה. אם אתה כבר בא- תבוא מרצון סלאש תבוא מתוך כבוד למילה שלך אליי, כי כבר שבת שלישית שדיברנו על זה שהוא יבוא איתי לתפילת שישי וסיכמנו שזו תהיה השבת. אז בסוף הוא בא אבל עשה לי הרגשה ממש מרה.
לאחרונה עשינו איזו הפסקה של שבועיים ביעוץ ונראה לי שבגלל זה השבוע היה לנו יותר מתוח. כי אנחנו בנתיים חייבים את היעוץ הזה כמו גלגלי עזר לתקשורת בינינו שתהיה יותר פתוחה ונכונה, ובלי היעוץ אנחנו באמת מנסים להבין אחד את השניה, לבוא לקראת, ולשמור על אוירה של קירבה ושמחה בינינו, אבל זה לא עושה את אותו הדבר כנראה.
אני ממש רוצה להיות אשה מעצימה. שבזכותה הקשר חזק וטוב, שאני מחזקת את המידות הטובות בבית, אבל אני מרגישה שלבעלי חסרות טיפה מידות טובות (למרות שכלפיי הוא בעל נתינה, פרגון והמון תמיכה וחום) אבל בכלליות- מרגיש לי שפחות חשוב לו הסביבה שלו, שהוא עצבני, לחוץ, חסר סבלנות לפעמים, ומצד שני גם לי יש (המון) עבודת המידות לעשות. כולי תקווה שרק נחזק אחד את השניה במעשים טובים אבל לפעמים נראה לי שאנחנו בכיוונים קצת שונים ומה שחשוב לי לא חשוב לו . ושהסדר עדיפויות שלנו שונה. ושהוא מלא בכוונה טובה , אבל לא באמת יודע איך להחתבר אליי ואל מי שאני מהמקום שלו. שאנחנו שונים מידי.
אשמח לשמוע עצות , חיזוקים, תובנות, אני מרגישה לפעמים שאני לא יודעת מה השם רוצה ממני, אני מבולבלת ואני מרגישה לפעמים חלשה בכוחות הנפש שלי ובאמונה שמה שקורה לי בדרך זה באמת מיועד לי, לפעמים נראה לי שאני עושה בחירות שהן רצף של טעויות ואין שום השגחה פרטית או מישהו שבאמת מלווה אותי. ...
תודה לכל מי שקורא מראש !
