עבר עריכה על ידי בן-ציון בתאריך י"ט באדר תשע"ח 06:10
גבר, אני מדבר אליך אחי. כמו חבר מהצבא, כמו אח שפגשת באיזה טראק מטורף בבוליביה או בדרום של תאילנד באיזו מסיבה.
כן כן אחי, אתה, אני מדבר אלייך כמו אח קטן שמתקשר ויש לו בעיה.
תבין, זה כל שנה.
כל שנה בחג הזה הנשמה שלי ושל האחים שלי נכנסת למצוקה.
בשבילך זה עוד איזו בדיחה קטנה.
עברת ברחוב וראית כמה ילדים מרעידים עם נפצים את השכונה.
נכנסת לבית כנסת ואיזו הפתעה כל הילדים חמושים כאילו מינימום עכשיו פותחים במלחמה.
או אפילו בלי לשים לב קנית לילדים שלך איזו חבילה קטנה.
ואני לא מדבר על ״שומים״ או קפצונים אני מדבר על מקלות דינמיט ששומעים בכל העיר, בכל לילה, כל שנה אחי, כל שנה!!!
וזאת שלצידי היא רופאת ילדים מהשורה הראשונה.
היא יכולה לספר לכם מה קורה כשמתפוצץ אחד כזה בתוך היד של ילד קטן
בשבילי זה אסון אחי שנה אחרי שנה.
בשבילי בכל פעם שאחד כזה מרעיד את השכונה הוא כואב לי בנשמה.
שוב ושוב בלי שום שליטה אני חוזר לעזה, לבנון טול כרם וגנין הארורה.
בכל אחד כזה מתים לי שוב ביד אחים שלעולם לא יחזרו בחזרה.
אז אני מבקש ממך אחי, כמו אח לא סתם עוד אחד, כמו החבר הכי טוב שלידך שוב מפסיד בפיפה.
אני מבקש ממך לעזור לי.
למגר את התופעה הזו.
אם אפשר למזער אותה רק לקריאת מגילה ששם אני יודע שזה בא זה יהיה מדהים.
אם אתה רואה ילד ברחוב איתם תן לו איזו צעקה שיבין שכאן לא עושים את זה יותר.
אם אתה מגיע לבית כנסת בערב ורואה את הילדים של המתפללים עם נפצים זרוק איזו מילה לאבות שלהם.
ואל תקנה לשלך.
בבקשה אל תקנה להם.
תודה.
שי
אבא, לוחם, פוסט טראומתי.
(עריכה: שפה לא ראויה)
