יום שלישי:

בוקר. קמים מוקדם. מסיימים לארוז. לוקחים אוכל מהר ונוסעים. אני רוצה לישון ולישון ולישון.

אחרי המון המון זמן מגיעים לבית שאן. סיור בעיר העתיקה שם. זה לא ממש מעניין אותי. חם לי. וכואב לי. אני רוצה אוטובוס.

גומרים שם, ונוסעים לכוכב הירדן. מכינות מהר ארוחת בוקר. זה משעשע למדי. זה מקום מגניב לחלוטין, שתדעו. הוא בנוי ממש חכם ומגניב.

חמת טבריה. מעיינות חמים זה מגניב. כתבתי לה משו והקפצתי אותה. היא דאגה כל כך. רעדתי כמו מטומטמת. רציתי לבכות.

הלכנו לים שהיה מטר ממנו. חצי שעה בחוף. היה לי כל כך טוב שם. נרגעתי קצת.

מנחה ברבי מאיר בעל הנס. אני שונאת קברי צדיקים, שתדעו. 

הטנק של דגניה. די מעניין. באלי כבר מקלחת. וקר לי ממש.

אוטובוס. נוסעים למדרשה. אין לי כח לכלום ואני רוצה לישון וזהו.

מקלחת. יורדים לארוחת ערב. אין מה לאכול. חוזרים לחדר. מתארגנים, ונוסעים לתל סאקי. זה קרב מזעזע.

יום רביעי:

בוקר. קמים מוקדם. מתארגנים מהר וארוחת בוקר. אוטובוסים.

נוסעים לאום אל קנטיר. זה מקום ממש מרשים ויפה. ואיך ששחזרו אותו מגניב ברמות על חלל.

גמלא. מקום מהמם עם נופים מרשימים ממש. עשינו מלא מלא תמונות יפות. והמפל שם זה וואו.

קצרין. קצת משעמם. בנות סחטו זיתים בתוך בית בד של פעם. זה היה ממש מצחיק. והסרט שם עשה לי כאב ראש.

אניעם. כפר אומניםץ לא היה המון מה לעשות.

הפארק הוולקאני. היה נחמד. די מעניין. אני ממש רוצה לישון.

מצפה גדות זה סיפור מעניין. והאנדרטה שם נוראית. וכבר מאוחר.

צפת. מגיעים לאכסניה. יורדים לארוחת ערב. כולן מתפוצצות מצחוק. בדיחה כמות האוכל. והוא בכלל לא טעים.

עליתי להתקלח. חדרים לא כיפיים. סיור בצפת. אנחנו הולכות לאכול. פיצה. סיור 4 בנות לחפש את העיר העתיקה. היה חונק מצחוק. חוזרות לאכסניה. אני נכנסת למיטה ונרדמת. כואב לי הכל. אני מתעוררת כל רגע בצורה מזעזעת.

יום חמישי:

קמים ב6 וחצי. יורדים ב7 לארוחת בוקר. אי הבנה. יש רק ב8. לעזאזל.

אני עולה לחדר לישון עוד טיפה. לא עובד.

יורדת לארוחת בוקר. אין אוכל. קפה ועולה.

מנמנמת 10 דקות. צריכים לצאת. יוצאים. אני לא רוצה שנגיע למקום. באלי כל הזמן לנסוע.

אני בוכה. אני מטומטמת. מתחפרת בתיק ובעצמי. שומעת שירים. היא מביאה לי חיבוק וירטואלי. אני בוכה עוד יותר. מה עובר עליי.

תל חי. ממש יפה שם. הסרט היה מזעזע לגמרי והציף הכל. אבל הייתה מדריכה שהסבירה לאט וברור ומובן ומעניין. וזה היה טוב ממש.

נחל קדש. עושים מסלול. ירדנו את כל ההר, ואז עלינו. מתיש ממש.

אוטובוס. נוסעים לחולה. מכינות פסטה. היה ממש מצחיק. לא היה מלח אז שמו פופקורן. סתומות.

נכנסים. מיצג. היה חונק מצחוק. סרט תלת מימד. כולן צורחות. היה מורח.

סיור. כואב לי. זה רק מתגבר מרגע לרגע. לעזאזל. היה ממש מצחיק עם השפמנונים ואיתה ואיתה. צחקתי כל כך. התחלתי לאבד שפיות מכאב. הלכתי איתה מהר לאוטובוס. כואב לי בצורה היסטרית.

מגיעים. אני מתיישבת. אני לא נושמת מרוב כאב. אני מזיעה. איכ. באלי מקלחת.

היא מביאה לי כדור. אני לא מצליחה לעמוד. אני רצה לאוטובוס ונשכבת ומתחילה לבכות. כאב לי כמו שלא כאב לי בחיים. כולן מגיעות. סיכום. מדריך ממש חמוד. זקן עם שפם של קיבוצניק. סיכום של המורה. אוטובוס. נסיעה הביתה.

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.