אני בהתחלה ממש. שבוע 5. כל חבר טוב או חברה טובה שמספרים לי בהתרגשות על הריון מתקדם אני לא מסוגלת להתעניין לשמוח ולא אכפת לי מאף אחד רק ששלי יהיה תקין וילך.
אני מרגישה ממש בן אדם מגעיל ורע.
זה ממש מתאים למישהו אחר שאני מכירה וזו תכונה די מכוערת.
מצד שני ... אני מנסה לא להיןת קשה עם עצמי. כי עד לא מזמן היתי בטוחה שאצטרך טיפולים ופתאום נכנסתי טבעי. ואני רק רוצה לשמור על העובר ושזה יתקדם. אין הרבה שיודעים מן הסתם בשלב כזה, אז אין לי עם מי לחלוק את התחושות האלו.
ואני כל הזמן בסטרס וכל הזמן חושבת על זה. רק כשאני עסוקה פחות.
ואני תמיד אוכלת סרטים... ודואגת. וסתם. בנתיים אין לי סיבה.
אני מפחדת שהעין תבוא לי מהצרות עין שיש לי באחרים... מהריכוז שיש לי בחיים ובהריון הקטן שלי. ומזה שפתאום הפסקתי להיות חברה בכל הנוגע להריונות של אחרים.
אשמח לשמוע עצות חיזוקים או דרכים להתמודד עם הרגשות הלא נחמדים האלה. זה גם כל כך לא מתאים לי פונים אליי החברים הטובים באהבה ובאמון ואני מתכווצת לי מבפנים וכאילו אוטמת אוזניים... ומבקשת מהשם שישים לי מילים נכונות בפה.
אני גם בתחילת הריון ראשון, שבוע 6, ואני חושבת שזה לגמרי בסדר שבעיקר מה שמעניין אותך זה את והעובר שלך . אני גם משבוע 4 כל הזמן עם מחשבות שמה עם משהו לא תקין, שמה אם ההריון יפול, אם משהו לא יצא תקין בבדיקות, וזה באמת קצת קשה לשמוע בתקופה הזאת של החוסר וודאות על נשים שההריון שלהן מתקדם וקל ולא לחשוב על עצמך ועל זה שאת מקווה שגם שלך יתפתח ולשלב כזה.. זה לא שחס וחלילה את מאחלת לאותן נשים שמשהו יקרה להן להריון.. זה פשוט שאת חרדה להריון שלך ורק על זה את מצליחה לחשוב, זה בסדר, אל תרגישי לא טוב עם עצמך 


