אנחנו בונים בית, אני לא כ'כ רציתי, אישה פשוטה ששמחה לגור גם בקראוון.. בעלי לחץ, הסביר שזה הכי נכון כלכלית וכו וכו. אז בסדר.
פשוט סיוט.
אני לא מבינה בקטע הכלכלי- עקרת בית. נח לי לא להבין, לא להתעסק. נח לי לסמוך שהכל בסדר.
והבנאדם משתגע מעומס. מתלונן שאני לא איתו, לא מבינה מה הוא עובר וכו וכו.גם המפרנס, גם בונה בית...
והתוצאות: אני שוכבת לידו-
לא נוגע בי.
'עמוס מדי'- בשביל לגעת בי?
ואני נפגעת, מתכנסת, שנינו עצבניים, בקושי מחליפים מילה,עד שזה נמאס, ואני נרגעת- כי בא לי לשמוח בחיים האלה..ואז גם הוא נרגע, מדברים על דברים בכללי, שיחה קרה, ואז פתאום צוחקים על משהו, ואז נשבר הקרח, ואז הוא שולח יד לחבק, ואני נענית- כי גם לי חסר, ואז '-חברים-' כביכול, עד הפעם הבאה שעולה לו העומס,והוא לא מסוגל לגעת בי, ועצבני אש. (ועם אחרים- וגם אחרות- מחייך וסבבה..)
ושוב אותה רוטינה. בדיוק. אני נפגעת מאוד- מאוד- מתרחקים, קרים, קרים- ואז רגילים- בסוף צחוק- קרבה- וכשיש קרבה- מרגישה שזהו, בטח זה לא יקרה שוב, כי אנחנו כל כך אוהבים....
ושוב זה קורה.
די.
אתמול בערב, אחרי שבוע מאווווד עמוס מלא נסיעות שלו- שכבנו במיטה בערב, עוד לפני שהילדים נרדמו- חשבתי שהוא ישים יד, ילטף,- כלום. 'אני לא יכול'-אני עמוס.
לא יכטל לגעת באישה שלך????
אההה
אני כל כך פגועה, ריבונו של עולם!
נמאס לי השבתות כאן. שבתות כשאנחנו בשלב הקר, משעמם לי. משקיעה המון- וכלום.
עוברות לי מחשבות לארוז, לקחת את הקטן היונק- ולא להיות כאן שבת.
שיעשה חושבים.
שאני לא אהיה מובנת מאליו שאני כאן.
שיבין שלמעשים יש תוצאות.
אווווף.
כואב לי כל כך.
אני אוהבת אותו- ומאמינה שגם הוא- אבל כשהוא לא מסכים לגעת- עד כאן.
אגב, כשהוא הבין שהוא פגע- בלילה הוא ניסה לקרב אותי- ביד-לעברו- סירבתי.
ובבוקר מוקדם- 'רוצה לשים עלי ראש?'
לא.
ובתוכי חושבת- אני לא בובה שמשחקים איתה. כשכן בא לך בטוב- אז בטח, וכשלא- לא.
וזה רק טיפה מהים הגדול ורחב ידיים של עולם הנישואין שלנו....
הגענו למקום בשליחות- כי הוא לחץ- יש לו -צאן מרעיתו'- בבית הכנסת, בשיעורים,
באתי לאן שבאתי- כי הלכתי אחריו. כי לא היה לי משנה לאן- העיקר לבנות בית עם אהוב ליבי.
אוף.
לקראת שבת מלאה מתחים.
😞
פשוט סיוט.
אני לא מבינה בקטע הכלכלי- עקרת בית. נח לי לא להבין, לא להתעסק. נח לי לסמוך שהכל בסדר.
והבנאדם משתגע מעומס. מתלונן שאני לא איתו, לא מבינה מה הוא עובר וכו וכו.גם המפרנס, גם בונה בית...
והתוצאות: אני שוכבת לידו-
לא נוגע בי.
'עמוס מדי'- בשביל לגעת בי?
ואני נפגעת, מתכנסת, שנינו עצבניים, בקושי מחליפים מילה,עד שזה נמאס, ואני נרגעת- כי בא לי לשמוח בחיים האלה..ואז גם הוא נרגע, מדברים על דברים בכללי, שיחה קרה, ואז פתאום צוחקים על משהו, ואז נשבר הקרח, ואז הוא שולח יד לחבק, ואני נענית- כי גם לי חסר, ואז '-חברים-' כביכול, עד הפעם הבאה שעולה לו העומס,והוא לא מסוגל לגעת בי, ועצבני אש. (ועם אחרים- וגם אחרות- מחייך וסבבה..)
ושוב אותה רוטינה. בדיוק. אני נפגעת מאוד- מאוד- מתרחקים, קרים, קרים- ואז רגילים- בסוף צחוק- קרבה- וכשיש קרבה- מרגישה שזהו, בטח זה לא יקרה שוב, כי אנחנו כל כך אוהבים....
ושוב זה קורה.
די.
אתמול בערב, אחרי שבוע מאווווד עמוס מלא נסיעות שלו- שכבנו במיטה בערב, עוד לפני שהילדים נרדמו- חשבתי שהוא ישים יד, ילטף,- כלום. 'אני לא יכול'-אני עמוס.
לא יכטל לגעת באישה שלך????
אההה
אני כל כך פגועה, ריבונו של עולם!
נמאס לי השבתות כאן. שבתות כשאנחנו בשלב הקר, משעמם לי. משקיעה המון- וכלום.
עוברות לי מחשבות לארוז, לקחת את הקטן היונק- ולא להיות כאן שבת.
שיעשה חושבים.
שאני לא אהיה מובנת מאליו שאני כאן.
שיבין שלמעשים יש תוצאות.
אווווף.
כואב לי כל כך.
אני אוהבת אותו- ומאמינה שגם הוא- אבל כשהוא לא מסכים לגעת- עד כאן.
אגב, כשהוא הבין שהוא פגע- בלילה הוא ניסה לקרב אותי- ביד-לעברו- סירבתי.
ובבוקר מוקדם- 'רוצה לשים עלי ראש?'
לא.
ובתוכי חושבת- אני לא בובה שמשחקים איתה. כשכן בא לך בטוב- אז בטח, וכשלא- לא.
וזה רק טיפה מהים הגדול ורחב ידיים של עולם הנישואין שלנו....
הגענו למקום בשליחות- כי הוא לחץ- יש לו -צאן מרעיתו'- בבית הכנסת, בשיעורים,
באתי לאן שבאתי- כי הלכתי אחריו. כי לא היה לי משנה לאן- העיקר לבנות בית עם אהוב ליבי.
אוף.
לקראת שבת מלאה מתחים.
😞
